הזכות והיכולת של פלסטינים אזרחי ישראל לפעול באופן מאורגן וקולקטיבי למען זכויות אדם בכלל וזכויותיהם כמיעוט בישראל בפרט, הינן תחת מתקפה קשה. ממשלת ישראל פוגעת באופן חמור בחופש הביטוי והמחאה ובחופש ההתאגדות, שתי חירויות מהותיות וחשובות במדינה דמוקרטית, של אינדיבידואלים וארגונים פלסטינים ישראלים, באופן כזה המוביל לצמצום ואיום על קיומה של החברה הפלסטינית אזרחית בישראל.
לא רק מוסדות המדינה הרשמיים מובילים את ההליך, אלא שאנו רואים עלייה של גורמים סמי-ממשלתיים, חלקם פועלים בשדה החברה האזרחית, גופים כמו – NGO Monitor, עד כאן, אם תרצו ואחרים – היוצרים קמפיינים סנסציוניים, הכפשות מתוזמנות, מעקב אחרי התבטאויות של אנשי אקדמיה ונציגי ציבור, ומנסים להשפיע על קרנות ומוסדות בינלאומיים, התומכים בארגוני חברה אזרחית פלסטינים.
אפליה = מתן יחס שונה לאנשים שווים.
בשנת 1965 עוגנה באו”ם האמנה הבינלאומית בדבר ביעורן של כל הצורות של אפליה גזעית. ישראל אישררה אמנה זו בשנת 1979 ועל כן מחויבת לה. האמנה קובעת כי “כל מדינה בעלת האמנה תנקוט באמצעים יעילים כדי לבחון את קווי המדיניות הממשלתית, הן הלאומית והן המקומית, ולתקן ולבטל או לשים לאל את כל החוקים והתקנות שתוצאתם יש בה כדי ליצור או להנציח אפליה גזעית, בכל מקום שהיא קיימת”. אפליה גזעית מוגדרת באמנה כ: כל הבחנה, הוצאה מן הכלל, הגבלה או העדפה המיוסדים על נימוקי גזע, צבע, ייחוס משפחתי, מוצא לאומי או אתני, שמגמתם או תוצאתם יש בה כדי לסכן את ההכרה, ההנאה והשימוש, או לפגום בהכרה, בהנאה או בשימוש, על בסיס שווה, של זכויות וחירויות היסוד בחיים המדיניים, הכלכליים, החברתיים, התרבותיים, או בכל תחום אחר. איסור האפליה בחוק הבינלאומי קיים גם באמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות.