במסגרת הכנס של פרויקט “מפיצים זכויות” על הרחבת מחנה זכויות האדם, עלתה גם אי-הסכמה עם אג’נדת הרחבת המחנה. זו גישה שטוענת דבר כזה (מקווה שאני מייצג נכונה): אין הרבה טעם לפנות החוצה ולנסות לשכנע את מי שאינם מאמינים באג’נדת זכויות האדם כי זה מעולם לא הוכיח את עצמו – אנשים לא ישנו את מערך האמונות שלהם; במקום זאת, יש לא מעט אנשים שהם כבר איתנו אבל התייאשו ופנו לפאסיביות או אסקפיזם, ואפשר וצריך להעיר אותם ולהניע אותם לפעולה – יש למקד את האנרגיות שלנו בכך.
יש כמה בעיות בגישה הזאת: ראשית, היא לא כל כך מנוגדת לגישה של פנייה החוצה כפי שנשמע. השאלה היא איך מגדירים את מי שאיתנו. פה כדי להבחין בין מי שאיתנו ברמת ערכי הליבה (למשל מי שמאמינים בשוויון, חירות, סולידריות והתפישה שכל בני האדם נולדו בצלם – בכולם יש אנושיות שראויה לכבוד) לעומת מי שאיתנו ברמת המדיניות שיש לקדם (למשל סיום הכיבוש, מדינת רווחה, הכרה בכפרים הבלתי מוכרים בנגב וכו’). אם העניין הוא להעיר רק את מי שאיתנו גם ברמת המדיניות, המדובר בקומץ (גם בתוך מה שמכונה “מחנה השמאל” המצומצם כלל לא בטוח שיש תמיכה גורפת בכל מכלול המדיניות הזה); אם העניין הוא להעיר את מי שאיתנו ברמת ערכי הליבה, הרי שבנוסף, במקרים רבים, הם לא איתנו בעניין המדיניות ויש ממילא צורך לשכנע אותם שהמדיניות שלנו היא המדיניות הנכונה. כמו כן, את מי שאיתנו בערכי הליבה נמצא לאורך ספקטרום רחב של החברה הישראלית, אפילו בתוך הימין הרך (סקרים עקביים מלמדים כי כששאולים על שוויון או זכויות האדם באופן כללי, יש רוב בקרב הציבור בישראל, כולל בקרב יהודים, בתמיכה בערכים אלו, ותמיכה זו זולגת גם לתוך הימין). אם כן, “להעיר” את מי שכבר איתנו ברמת ערכי הליבה עדיין כרוך בשכנוע, וזו משימה חוצת מחנות, כי מדובר בציבור רחב ומגוון מבחינת העדפות הפוליטיות-מפלגתיות שלו. מדובר בהרחבת מחנה זכויות האדם לכל דבר ועניין.
שנית, ברור שצריך “להעיר” – כלומר להניע לפעולה – את מי שכבר איתנו; השאלה היא מה ניתן להשיג מגישת ה”להעיר” בלבד, כלומר בלי להרחיב את המחנה? נניח שכל מי שכבר איתנו נכונים לפעולה ומחאה אך לא הרחבנו את המחנה במילימטר – זה נפלא, אבל האם זה בהכרח יישנה משהו? ראינו מחאות עזות ורחבות שכשלו, וראינו את ההצלחה היחסית (בינתיים) של המחאה נגד ההפיכה המשפטית שבאה, בין השאר, בשל היכולת לגייס תמיכה חוצת-מחנות וגיוס של אנשים בתפקידים חיוניים למדינה. גיוס מי שאיתנו בערכי הליבה הבסיסיים ביותר יכול עדיין לאפשר הרחבה נאה של המחנה וחיזוק יכולת ההתנגדות למדיניות פוגענית, מבלי להידרש למשימה הספק-אפשרית של ניסיון לשכנע ולהמיר את מי שאינם איתנו בערכי הליבה.
לסיום, יש פה אפילו מורכבות גדולה יותר: מכיוון שבני אדם אינם, בגדול, יצורים לוגיים או קוהרנטיים לחלוטין, ייתכן בהחלט שאנשים יאמינו בערכי ליבה סותרים ומתנגשים – למשל בשוויון ובעליונות יהודית במקביל. ואז השאלה בדבר הקבוצה של מי שאיתנו בערכי הליבה נעשית מורכבת יותר: השאלה היא לא רק מי מאמין בערכי הליבה שלנו, אלא גם עד כמה הם מאמינים בכך לעומת אמונה בערכים מתנגשים. למשל, מי שמאמינים בערך השוויון אך מאמינים הרבה יותר בעליונות יהודית, שלדידם צריכה תמיד לגבור בכל התנגשות ביניהם, למעשה אינם מאמינים בערך השוויון – לכל הפחות לא כשזה נוגע לישראל. אבל איפה שיש דילמה אמיתית, יש עם מה לעבוד. דיסוננסים קוגניטיביים הם הלחם והחמאה של מלאכת השכנוע. ולכן אנחנו צריכים דרכים וסקרים יותר מתוחכמים כדי להבין מי איתנו.
מאידך, גם גישה המתבססת רק על שכנוע היא לא מספיקה: אם נשנכנע רבות ורבים שהם שצריכים להיות איתנו אך זו תיוותר תמיכה רפה ופאסיבית, לא הועלנו בהרבה. ולכן רצוי שנעיר את המחנה, אבל גם נרחבי אותו ונשכנע עוד ועוד אנשים שאיתנו בערכי הליבה כי המדיניות שלנו היא נכונה, חיונית, ושווה את התגייסותן-ם למאבק. גישת הלהעיר וגישת הלהרחיב יכולות ואף חייבות להתקיים יחד.