בכנס על הרחבת מחנה זכויות האדם עלתה טענה מעניינת מצד סמנכ”ל הקרן החדשה לישראל, יובל יבנה: לטעמו עזרה לקבוצות שמרניות מוחלשות, שרחוקות אידיאולוגית מהמחנה הפרוגרסיבי, זהו עיקרון מוסרי חשוב, אבל אין מה לצפות שהסיוע הזה, על הדרך, גם ישכנע את אותן קהילות לתמוך במחנה זכויות האדם – התיזה הזו קרסה לחלוטין, הבהיר יבנה. ועם זאת, הוא המשיך, כמובן, שנכון להמשיך את התמיכה בקהילות הללו – והיא נמשכת – מתוך עיקרון מוסרי טהור.
ראשית ברור שתמיכה כזו צריכה לנבוע מעיקרון מוסרי ולא מאיזו תועלת צדדית שאולי תצמח מכך, אבל אפשר לכפור בכך שאין תועלת צדדית בעזרה לקבוצות שמרניות הסובלות מהפרות של זכויות האדם. מן הסתם הגיוני מאוד שבקהילות הללו לא שינו ולא ישנו את מכלול העמדות שלהם רק בשל הסיוע: גם לו ארגון שמרני היה מסייע לי לא הייתי משנה את עמדותיי והופך לשמרן. מצד שני, כן הייתי מוקיר תודה וכן הייתי מתנגד לדמוניזציה ודה-לגיטימציה של אותו ארגון, כי למרות המחלוקות הייתי רואה איזשהו בסיס של אנושיות וראיית האחר בפעולתו.
זה העניין גם ביחס לארגוני זכויות שמסייעים לקהילות שמרניות: הכוח לצמצם את אפקט מסע ההכפשה שמביא רבים לראות ארגוני זכויות אדם כבלתי-לגיטמיים ומסוכנים; כמי שצריכים להימצא מחוץ למשחק. לכן לא נכון לשפוט אפקטים על עמדות רק בשאלה בינארית בדבר שכנוע או היעדרו, אלא גם בעוד מישורים, בעיקר ביחס לדה לגיטימציה והחיסון לה. לו שמרנים רבים היו רואים את ארגוני הזכויות כ”טועים” ולא כאויבים, היה הרבה יותר קשה לממשל לרדוף אחר ארגונים אלו.