אלו הכללים שאני, אישית, מצאתי כיעילים בפנייה החוצה, לקהלים של ה”לא משוכנעים” באג’נדת זכויות האדם; כך הצלחתי להגיע עם רבות ורבים מהן.ם לדיאלוג מקרב.בין הדברים. יש גורמים שמעלים את האיום הזה בלי סיבה אמיתית, אולי כדי ליצור פחד מכל צעד שמשפר את זכויות המיעוטים פה.
- אותנטיות: אם משהו מהקווים המנחים מטה ממש לא מתחבר לכן.ם, דלגו עליו; הכי גרוע זה לעשות משהו בצורה מאולצת. עם זאת, אם משהו לא בא טבעי בהתחלה אך בקצת עבודה הוא יכול להיטמע, בהחלט שווה להתאמץ.
- בחרו עם מי להתדיין (ועם מי לא): יש אנשים שמהר מאוד תבינו שאין שום טעם להתדיין איתם – הם אטומים, קיצוניים, חסרי קשב או שערכי הליבה שלהם כה שונים משלנו כך שהסיכוי לגשר את הפער באינטראקציה קלוש. חשוב מאוד לא לבזבז זמן, אנרגיות וכוחות נפש לשווא, ומאידך למקד את מאמצינו באנשים שכן ניתן לדבר איתם.
- דיאלוגיות והדדיות: אתם באים להקשיב וללמוד, לא רק להטיף, ללמד ולהטיח – ומצפים גם מהצד השני לנהוג כך. לטעמי יש מה ללמוד ממי שחוששים מאג’נדת זכויות האדם, החוכמה האנושית, וגם האנושיות והחמלה, לא שייכים לצד אחד במפה האידיאולוגית. זה לא אומר שתוך כדי התקרבות ולמידה נתפשר על ערכי הליבה שלנו (זכויות האדם), אבל כן ייתכן ללמוד דברים על הדרכים הנכונות לקידום, תיקשור ומימוש ערכים אלו. הלך רוח כזה – ותיקשור מפורש שלו מול הצד השני – יכול להוריד חומות ולאפשר התקרבות.
דוגמא לשילוב בשיחה: אני לא אומר.ת שאני יודע.ת הכל ואשמח גם ללמוד מהשיחה הזאת, אני יודע.ת שחשוב לשאוף תמיד לקדם את זכויות האדם ככל הניתן ואפשר בהחלט לחשוב יחד איך עושים זאת בצורה הכי טובה, למען כולם.
- לשלוט במסגור מבלי להתעלם מסוגיות הליבה: לשלוט על נושאי השיחה, על סדר היום ועל המסגור זה חשוב – למשוך למיסגור שלך ולא למיסגור של הצד השני. זה אומר הרבה עבודה של מסגור מחדש: מסגרו את השיחה בצורה שטובה לכם. אל תקבלו את המיסגורים השמרניים. למשל: לא “הגדלת נטל המס” – “הגדלת ההשקעה החברתית”; לא “הריסת בתי מחבלים” – “הריסת בתים של משפחות של פלסטינים החשודים או מורשעים בטרור\עבירות ביטחוניות”; לא “ויתורים לפלסטינים” – “צעדים קטנים לכיוון הוגנות ופיוס מול הפלסטינים”; לא “הפשיעה הבדואית” אלא “משפחות הפשע הבדואיות, שפוגעות בעיקר בבדואים”.
מצד שני, יש גם חריגים לכלל זה: אם הקהל שאליו פונים חושש, למשל, מסוגיות ביטחוניות, זה לא יעזור לנסות לשנות את השיחה לנושאים אחרים. מאבק על המסגור, על נושאי השיחה ועל סדר היום הוא חשוב במקרים רבים, אבל ככל שזה נוגע לסוגיות הליבה שמעסיקות את הציבור (ובישראל ביטחון זו בהחלט סוגיה כזו, לצד זהות המדינה), אי אפשר להתחמק מהעיסוק בהן. צריך למצוא מענים טובים לסוגיות הליבה. ביחס לביטחון למשל, להציג את הידע המקצועי שליקטה היוזמה לביטחון וזכויות האדם המלמדת כי קידום זכויות אדם תורם לביטחון, והפרתן פוגעת בו.
דוגמא לשילוב בשיחה: בתגובה לטענה האם אתם מוכנים שרוצחי יהודים ייחמקו מעונש בגלל זכויות אדם… תגובה: השאלה היא האם יותר חשוב לנו לעצור את מעגל הדמים שמביא עוד ועוד משפחות לחורבן או להראות להם מה זה? אם חשוב לנו לעצור את הדם, בוא נדבר על איך עושים זאת ומהם הקווים האדומים שלנו.
- הכירו ברגשות וברגישויות של האחר: לא נכון להיאטם לחששות, לתקוות ולקשיים של יריבינו האידיאולוגיים. הכרה ברגשות הללו לא מבטאת הסכמה עם העמדות שלהם, היא מבטאת הכרה באנושיותם ורצון לפעול למען הכלל באופן שוויוני ולא נגדם.
דוגמא לשילוב בשיחה: אין לי ספק שהפינוי מגוש קטיף נחווה כעקירה נוראית עבור מתנחלים רבים, ובפרט ילדים ונוער. השאלה היא האם כדי להימנע מפינוי כמה אלפים צריך להחזיק כשני מיליון פלסטינים תחת משטר דיכוי ואפלייה לנצח? לפעמים צריך לבחור בין רע לנורא. אם יש פיתרון ריאלי אחר שיכול לאפשר חירות ושוויון לפלסטינים מבלי להזיז מתנחלים זה נהדר ואשמח לשמוע עליו.
סט נוסף של רגישויות הן מה שאני מכנה “רגישויות ארכיטיפיות” – כלומר רגישויות היסוד של תפישת העולם. אצל שמרנים רבים, למשל, יש תחושה שללא כוח וקשיחות נועדנו לכאוס, לשלטון של “החזק שולט” ולקריסת הסדר החברתי – כלומר לסכנה חמורה. העובדה שאג’נדת זכויות האדם ממותגת ומובנת כגישה “רכה”, המתנגדת, כיביכול, קטגורית להפעלת כוח וקשיחות, הופכת אותה לרועץ בעיני שמרנים רבים. הפיתרון לכך הוא דווקא פשוט: מבחינה הגיונית תפיסת זכויות האדם איינה גישה “רכה”; היא לא רק יכולה אלא גם חייבת להכיל קשיחות ונכונות להפעיל כוח במצבים מסויימים. בעולמנו יש לא מעט גורמים (מדינתיים או פרטיים) שוחרי רע, כאלו שמבקשים להפר זכויות של אחרים, ולרוב לא ניתן לשכנע אותם בדיאלוג מקרב לחדול מכך. לכן לממשל יש זכות ואף חובה לנהוג מולם בעוצמה וקשיחות. בקצרה, חשוב למפות את סט הרגישויות הארכיטיפיות של השמרנים והיכן שהסתירה מול הרגישויות הללו מבוססת על תדמית כוזבת, יש לחשוף את העובדה שהסתירה לא באמת קיימת.
טוב משותף במקום “אנחנו והם”: אנחנו לא באים לנצח או לרמוס את הצד השני, אלא לקדם את ההבנה שהדרך שלנו טובה יותר גם “להם” – למי שמתנגדים לנו אידיאולוגית.
דוגמא לשילוב בשיחה: החזון שלנו מציע טוב לכולם. מדינה רב-תרבותית, שוויונית, שחיה בשלום עם שכנותיה ומכוונת את מאמציה לביטחון ולא לדיכוי. מדינה כזו תיהיה טובה יותר לכולם: גם לדתיים וחרדים, גם לאנשי ימין שתרבותם ראויה להכרה רשמית; ובסופו של יום מדינה כזו תיהיה במובן מסויים טובה יותר גם למתנחלים שכיום משלמים את המחיר הגבוה ביותר על מעגל הדיכוי-אלימות-אלימות נגדית.
- מעשיות במקום מחנאות: כל פעם שעולות הקנטות או השמצות של מחנה פוליטי אחד במשנהו; תמיד יש להחזיר את מסגור השיחה לשאלה המעשית: איך מקדמים פה טוב משותף לכל מבלי לרמוס את החלשים והמוחלשים? אם זו כלל לא שאיפה של הצד השני, יש פחות טעם לדבר איתו. אם הוא\היא מכיר.ה בכך שזה חשוב, אפשר לשאול כעת איך עושים זאת. בתוך כך, יש לנסח גם את הביקורת ברוח מעשית: להראות מה צפי התוצאה (השלילית) של מדיניות, במקום לכנותה פאשיסטית.
- הומור במקום זעם ותוכחה – גם במצבים קשים. והכוונה איננה להומור מריר או ציני. לא תמיד זה במקום; לא תמיד זה קל.
- מה לא – לא להתנשא, להשתדל להימנע מהקטנה, הגחכה, תוכחה, הטפה, זעם, השתלחות או תיוגים כגון “פאשיסטים”, “חשוכים” וכו’. גם ביקורת חריפה אפשר לנסח בצורות שונות – למשל, כאמור, להראות מה צפי התוצאה (השלילית) של מדיניות, במקום לכנותה פאשיסטית.
- דברו גם אל הפיל, ולא רק אל רוכבו: במחקר הקוגניטיבי ובפסיכולוגיה הפוליטית נהוגה מטאפורה הפיל ורוכבו. הפיל הוא התת-מודע שמניע את מרבית פעולותינו ובחירותינו – הוא כאמור לא מודע, רגשי, יצרי ורב עוצמה והשפעה; הרוכב על הפיל הוא החלק המודע שחי באשלייה שיש לו שליטה על הפיל אבל שליטתו אפסית – הוא עוסק בעיקר בהצדקה של פעולות ובחירות בדיעבד ורק לעיתים נדירות משפיע ישירות על בחירות ופעולות. הרוכב הוא מודע וראציונלי יחסית. הבעייה: מרבית התעמולה האידיאולוגית מהצד הפרוגרסיבי של המפה מכוונת לרוכב על הפיל ולא לפיל – כלומר, מכוונת לגורם שפחות משפיע. כעת הגיע הזמן לכוון לפיל – לצד הפחות מודע והיותר רגשי, והיותר משפיע. זה גם אסטרטגי לאור עוצמתו של הפיל ולאור המקרים הנדירים בהם פרוגרסיביים פונים אל הפיל.
בהקשר הזה ברור שעוצמה, קשיחות, ביטחון, (אי-)תמימות וכוח הן מילות מפתח עבור “הפיל” – התת-מודע הרגשי – של הקהל הישראלי שעבר טראומות קולקטיביות קשות לאור הסכסוך המדמם.
מכאן הצורך לעשות קמפיין של רה-קליימינג ורה-פריימינג לעוצמה ולקשיחות עצמם. למשל להזכיר כי שמירה על זכויות אדם מחייבת קשיחות ועוצמה – מול גורמים חורשי רעה, לא מול קהילות מוכללות.
- הרגעת איומים זהותיים: איומים על הזהות הקולקטיבית מניעים במידה רבה את הפוליטיקה בישראל ובעוד מקומות רבים בעולם. אצלנו סוגיית מפתח היא תחושת האיום על זהותה היהודית של המדינה. ההרגעה בהקשר הזה היא לא, בהכרח, לומר: אני בעד מדינה יהודית (כי חלקנו בעד מדינת כל אזרחיה, וכי לא ברור בכלל מה זה אומר מדינה יהודית – בהתאם לאיך שמגדירים את המושג, חלק ממאפיינים של מדינה הנחשבת ל”יהודית” יכולים להתקיים בתאימות לעקרונות של זכויות האדם, חלק פחות וחלק ממש סותרים בבוטות את העקרונות הללו). להבדיל, המפתח הוא להראות שגם מבלי להכנס לסוגייה של זהות המדינה אפשר לכבד זכויות אדם, ושהיבטים רבים ביהדות תומכים – לא סותרים – זכויות אדם. ארגון “קול רבני לזכויות אדם” יכול להציע מידע רב ביחס לזיקה שבין היבטים ביהדות לזכויות האדם.
דוגמא לשילוב בשיחה: מדינה יהודית אפשר להגדיר בהרבה דרכים. אני לא חושב שזהות יהודית חייבת לפגוע בזכויות האדם ובזכויות מיעוטים. לכן, אני לא נכנס.ת בכלל לסוגייה של זהות המדינה, אני מקדם.ת זכויות אדם. אם יש מקומות שבהם יש מתח בין השנייה, אפשר להתווכח עליהם ספציפית; אני חושב.ת שברוב המקרים אין קשר בין הדברים. יש גורמים שמעלים את האיום הזה בלי סיבה אמיתית, אולי כדי ליצור פחד מכל צעד שמשפר את זכויות המיעוטים פה.