המשוואה לפיה שמירה על זכויות כלכליות וחברתיות מובילה לאסון כלכלי שוב מתבררת כשנויה במחלוקת ומנוגדת לידע שמספקים כלכלנים רבים.
בחוות דעת שכתב לאחרונה פרופ’ יוסי זעירא עבור אמנסטי אינטרנשיונל ישראל הוא מנתח את הדינמיקה של סוגי סיוע או קווי מדיניות שונים ביחס ל”מגפת” האבטלה שפוקדת את ישראל, ואת השפעתם האפשרית על היקף האבטלה ועל חיוניות המשק. הניתוח של פרופ’ זעירא מלמד כי שמירה על זכויות כלכליות וחברתיות, ובפרט סיוע ראוי יותר למובטלים בתקופה זו, יכול לעלות בקנה אחד עם בלימת התרחבות האבטלה ועם בניית מערך תמריצים של שיסייע לאנשים לשוב למעגל התעסוקה והפרנסה. בניגוד למשוואה שמתארת שמירה על זכויות כלכליות וחברתיות כמדיניות שמזיקה למשק, מהניתוח של פרופ’ זעירא עולה תמונה הפוכה: כך למשל הוא טוען כי פגיעה בתנאים הסוציאליים של העובדים, כפי שמציעים כעת גורמים שונים, דווקא צפויה לפגוע בצריכה, וכך במשק כולו.
על תעסוקה ואבטלה בימי הקורונה
פרופ’ יוסף זעירא
אחד הצעדים הראשונים שעשתה הממשלה עם תחילת המשבר היה לדאוג לפיצוי למובטלים ולאלו שהכנסתם נפגעה, הן שכירים והן עצמאים. זהו צעד נכון, הן מבחינת השותפות בהתמודדות עם המשבר, והן משום שהדבר משקם חלקית את הצריכה של הנפגעים, מה שתורם להגדלת הביקוש המצרפי ולצמצום המיתון. צעד זה זכה לשתי ביקורות עיקריות, שלאחת אני מסכים ולשנייה איני מסכים.
ביקורת אחת היא שהממשלה הבטיחה מהר דמי אבטלה לעובדים שיצאו לחל”ת, במקום ליישם שיטה אחרת, דומה למודל הגרמני, של סבסוד העסקים שימשיכו להעסיק עובדים במקום להוציאם לחל”ת. מודל זה הינו מודל זה עדיף מכמה סיבות, והעיקרית היא שיציאה ממעגל העבודה לתקופה ממושכת מקשה על החזרה אליו אחר כך ולכן עלולה לגרום לנזק מתמשך לעובדות ועובדים. ביקורת זו היא נכונה.
ביקורת אחרת היא שהבטחת דמי אבטלה למובטלים תגרום לכך שרבים יעדיפו לקבל תשלומים אלו על פני חזרה לעבודה. לדעתי טיעון זה אינו נכון. ראשית, דמי האבטלה הם מצומצמים יחסית -. הם מכסים 70 אחוז משכר היסוד, ובישראל השכר מורכב ממרכיבים רבים נוספים כך ששכר היסוד עצמו חלקי למדי. שנית, ההפסד מאי-עבודה כולל גם, כפי שכתבתי לעיל, התרחקות ממערכת הייצור וגורם לקושי למצוא עבודה בעתיד. לכן יש לו עלות מעבר לעלות הזמנית בעת אי העבודה. שלישית, העבודה ממלאת תפקיד מורכב. היא אינה רק דרך להשיג הכנסה, אלא גם דרך למלא את חיינו בתוכן, מחזקת את ההערכה העצמית ועוד. לכן הרוב המוחלט יעדיפו לעבוד מאשר לחיות על דמי אבטלה. יש כמובן תמיד חריגים, אך אין קובעים מדיניות על פי חריגים.
בתחום התעסוקה עלתה הצעה נוספת לצמצום האבטלה והיא להוריד את עלות העבודה בדרכים שונות, כמו הורדת שכר המינימום, הקטנת הפרשות המעביד לפנסיה והקטנת הפרשות המעביד לביטוח הלאומי. הצעות אלו הן מוטעות מאד, לדעתי. האבטלה שאנו חווים כיום, בייחוד בשלב זה של המיתון, כבר אינה תוצאה ישירה של הסגר, אלא אבטלה של מיתון. אבטלה זו לא נגרמת מכך שעלות העובדים גבוהה, אלא מכך שהביקוש המצרפי קטן. משמעות הדבר היא שחברות לא שוכרות עובדים משום כי שאין ביקוש למוצרים והן אינן רוצות לייצר “למחסן”, ולא כי עלות העבודה גבוהה. לכן צעדים אלו של פגיעה בתנאים הסוציאליים של העובדים לא ישנו בהרבה את שיעור האבטלה. מצד שני לצעדים אלו יש גם נזקים, הן לכלכלה כולה והן להגדלת אי השוויון. כך למשל, צמצום הפרשות המעביד לפנסיה תפגע בחיסכון המוסדי, וכתגובה עובדים רבים יגדילו את החיסכון האישי, כלומר יצרכו פחות. הדבר יפגע כמובן בביקוש המצרפי ויגדיל את האבטלה. הורדת שכר המינימום וצמצום הפרשות המעביד לביטוח הלאומי יגדילו את אי השוויון במשק, דווקא בתקופה שהמגיפה והמיתון מגדילים אותו ממילא באופן ניכר.