מהן בכלל זכויות אדם כלכליות חברתיות?
זכויות חברתיות, או בהרחבה “זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות”, מוכרות כחלק בלתי נפרד מזכויות האדם, כפי שהן באות לידי ביטוי בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם של האו”ם, באמנה בינלאומית משנת 1966, ובפועלם של ארגוני זכויות אדם רבים לאורך השנים. זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות כוללות, בין היתר את זכותם של בני אדם לעבודה, לביטחון סוציאלי, לחיי משפחה, לאיכות חיים נאותה, לבריאות, לחינוך ולתרבות. המחשבה שהזכויות הללו שייכות בהכרח לתפישת עולם כלכלית כזו או אחרת אינה מדוייקת, והן כוללות, רק לשם הדוגמה, גם את הזכות לחופש ההתאגדות וגם את הזכות לחופש מהתאגדות. משתמעת מהן החובה של ממשלות לדאוג לאזרחיהן בתקופות מצוקה ולהיערך לתקופות כאלה בזמנים של שגשוג, אבל לא משתמעת מהן חובה כלשהי של הממשלה ליישם זאת דווקא בדרך זו או אחרת.
למה שלמישהו בכלל תהיה זכות לקבל משהו מהממשלה, כלומר מכספי הציבור?
אפשר לערער ולהתווכח על האופן שבו יש לכבד כל זכות מתוך הזכויות המוכרות כזכויות האדם. יחד עם זאת, תפישה עקבית של תמיכה בזכויות האדם מתוך ראייה הומניסטית, כזו שמבינה שהחיים של בני האדם קשורים אלה באלה, חייבת לכלול הכרה בכך שבלי תנאים חומריים וחברתיים מינימליים, בני אדם חיים בסבל איום שלעיתים איננו שונה מהותית מסבל שמסבות גזירות או רדיפות מצד הממשל. התפישה לפיה סבל הנובע מעוני או ממצוקה הוא עניינו של הפרט הסובל, ושאחרים יכולים לבחור לסייע לו או לה וולנטרית אך אין להם כל מחוייבות לכך, מתבססת על ההנחה שקיומנו הוא נטול הקשר חברתי, כאילו חיינו מתנהלים בבועה. אלא שהחיים בחברה הם במהותם חיים המתבססים על שיתוף פעולה, שיתוף במשאבים וסיוע הדדי מובנה, ולא בהכרח וולנטרי. והרי, למשל, אף חברה אנושית לא מתקיימת כיום בלי תשתיות ציבוריות הנסמכות על כספי מיסים. למעשה, אף אדם לא הצליח בחייו רק בזכות מאמציו האישיים, אלא תמיד גם תוך הסתמכות על תשתיות פיזיות ותשתיות ידע וכישורים של החברה בכללותה. כל אלו דורשים מערכת שמנתבת, באמצעות מיסוי, כספים ותקציבים למטרות ציבוריות, ובצורה שאינה וולונטרית בעיקרה. אין שום הצדקה לכך שהמערכת שגובה מיסים למטרות ציבוריות תתעלם דווקא מצרכים בסיסיים הנוגעים לרווחה כלכלית.
למה אתם בוחרים צד בוויכוח על כלכלה? למה אתם מקדמים סוציאליזם או עמדה כלכלית שמאלית?
אנחנו לא בוחרים צד בוויכוח הפוליטי על הכלכלה. למעשה, אין לנו שום עמדה בסוגיית האמצעים או קווי המדיניות הדרושים בתחום הכלכלי חברתי – ובלבד שהם יביאו לקידום מיטבי של זכויות כלכליות וחברתיות. כך למשל, אין לאמנסטי שום עמדה האם יש לנקוט בקו מדיניות של הפרטה או של הלאמה, יוזמה פרטית או שירות על ידי המדינה בהקשר מסויים, ובלבד שהמדינה תהיה אחראית כי בכל דרך בה תבחר היא תדאג שהזכויות החברתיות הכרוכות בסוגייה ישמרו בצורה הטובה ביותר. לפיכך, אין פה עמדה פוליטית ביחס למדיניות כלכלית חברתית כזו או אחרת, אלא קביעה כי המדינה מחוייבת לרף מינימום של דאגה לזכויות כלכליות וחברתיות כפי שהן מוגדרות באמנה משנת 1966 עליה מדינת ישראל חתומה ושאותה גם אשררה.
זה קל לדרוש זכויות כלכליות חברתיות, אבל למדינה אין “עץ כסף”. מה שאתם דורשים יביא לשקיעה בחובות ולפגיעה בכלכלה.
הטענה ששמירה על זכויות כלכליות וחברתיות תביא לנזק כלכלי היא רחוקה מן העובדות. שמירה על זכויות כלכליות וחברתיות לרוב הולכת יד ביד עם כלכלה חזקה ויציבה. למעשה, המדינות הנחשבות לטובות ביותר בעולם בשמירה על זכויות כלכליות וחברתיות – למשל המדינות הנורדיות, איסלנד – הן גם מדינות שמדורגות במקומות טובים יחסית במדדים הכלכליים המרכזיים: בתמ”ג לנפש, מבחינת יחס החוב-תוצר, בדירוג של קלות עשיית העסקים ועוד. בחלק מהמקרים, מדובר במדינות מהשורה הראשונה בהישגים כלכליים. כך למשל דנמרק מדורגת רביעית במדד קלות עשיית העסקים, יחס החוב-תוצר שלה טוב משל ישראל, ארה”ב ואירלנד והיא בעשירייה הפותחת (אם לא מחשיבים מדינות זעירות מימדים) במדד של תמ”ג לנפש.