סקירת מחקרים בנושא זכויות אדם וביטחון

בסקירה זו נראה שהמחקרים בתחום הטרור והאלימות הפוליטית מלמדים ששמירה על זכויות אדם מפחיתה את שיעור הטרור; ואילו הפרת זכויות אדם מעלה את שיעורו. זה אולי מנוגד לתפישות הרווחות בציבור אבל תואם את העובדות ואת דעת המומחים בתחום. יש לציין כי הסקירה אינה עוסקת בסיבות להיווצרות הטרור, אלא בגורמים המרחיבים או מצמצמים את היקפו. כלומר, טרור לא תמיד נוצר כתוצאה מהפרת זכויות אדם, אבל הוא לרוב פורח ומתרחב על הרקע הזה.

חוקרים ממגוון זרמי ונטיות המחקר שותפים לטענה שפגיעה בזכויות אדם מרחיבה את היקף הטרור והאלימות הפוליטית. המדובר בחוקרים שבאים ממוסדות שונים ומגוונים (כולל כאלו בעלי גוון שמרני), העושים שימוש בשיטות מחקר מגוונות. הטענה הזו מבוססת עד כדי כך, שלמעשה, לא הצלחנו לאתר ולו מחקר רציני אחד שפוסל את הקשר שבין הפרת זכויות אדם לעלייה בשיעור הטרור.

גורמים רבים ומגוונים אחראים להתרחבות טרור ואלימות פוליטית. עם זאת, המחקרים הקיימים מצביעים על כך שככל שמשטר נוטה יותר לפגוע בזכויות האדם, ובפרט בזכויות פוליטיות ואזרחיות, כך גדל הסיכוי ששיעור הטרור בקרבו יעלה. זה נכון עד שבוחנים משטרי דיכוי טוטאלי, כמו בצפון קוריאה, שם ניתן לראות ירידה בממוצע שיעור הטרור והאלימות הפוליטית. עם זאת, משטרים מסוג זה הם משטרים נוראיים גם כלפי מרבית אזרחיהם. הם מתמודדים לא פעם עם סנקציות בינלאומיות, והם רחוקים מלמצות את פוטנציאל השגשוג שלהם, בלשון המעטה. כך יוצא שגם מנקודת מבט אנוכית, של אינטרס עצמי, כדאי לאומה לנקוט במדיניות של הימנעות מהפרת זכויות אדם בעת שהיא נאבקת בטרור.

להלן סקירה קצרה של כמה מהמחקרים שעוסקים בנושא, ומצביעים על מגמה שמסמנת את הפרת זכויות האדם כדלק של הטרור.

הדוח של מכון המחקר Institute for Economic and Peace על הטרור הגלובלי לשנת 2016[1], המתבסס על מסד נתונים מהגדולים ביותר בתחום, קובע בין היתר כי [עמ' 70-69]:

  • ישנו קשר בין שיעור טרור גבוה להפרות של זכויות אדם וקווי מדיניות הפוגעים בקבוצות דתיות.
  • 93% ממקרי הטרור בעולם בין 1989 ל-2014 אירעו במדינות בהן היה אחוז גבוה של מה שהם מגדירים כ"טרור מצד המדינה": דהיינו הוצאות להורג ללא משפט, כליאה ללא משפט, עינויים וכו'. במקרים רבים הצעדים האלימים הללו לא באו רק כתגובה לטרור, הם גם קדמו לטרור, ולכן סביר שתרמו לו. כותבי הדוח

מציעים שסביר כי מתקיים קשר של היזון-חוזר בין שתי התופעות, כלומר, הפרת הזכויות מגבירה את הטרור ובתגובה מתעצמת הפרת הזכויות וחוזר חלילה.

  • רק 0.5% מאירועי הטרור אירעו במדינות שאין בהן לא סכסוכים אלימים ולא טרור מצד המדינה על רקע פוליטי.
  • בקרב המדינות המפותחות (OECD) הטרור נוטה יותר להכות במדינות הסובלות מהיעדר אפשרויות כלכליות ואבטלה גבוהה של נוער וצעירים, אמון נמוך בדמוקרטיה הנציגותית ובתקשורת, וגישה רבה לנשק לצד שיעור פשיעה גבוה.
  • בכלל המדינות, שיעור הטרור הגבוה קשור למידת הקבלה של זכויות האחר ולטיב היחסים בין הקבוצות באוכלוסיה.

[1]זהו פרויקט תיעוד המידע הפתוח השאפתני והמקיף ביותר על הטרור בעולם, שמעודכן כל שנה בשנים האחרונות, נערך על ידי מכון המחקר Institute for Economics and Peace (מכון מחקר אוסטרלי-אמריקאי) במסגרת פרויקט  Vision of Humanity.  


מאבק בטרור הכולל הפרת זכויות אדם צפוי דווקא להגביר את הטרור

באופן כללי הפרת זכויות אדם מעלה את שיעור הטרור, אך גם כשמדינות נאלצות להיאבק בטרור כדי להגן על אזרחיהן, אם מאבק זה כרוך בהפרת זכויות אדם משמעותית, הוא צפוי להגביר את הטרור. הסוציולוג הקנדי-ישראלי ערן שור, בחן את החקיקה נגד טרור במספר מדינות בין השנים 1981 ו- 2009, ואת שיעור הטרור במדינות הנבחנות, ומצא שלרוב שימוש באמצעים או במדיניות פוגעניים מדיי במסגרת המאבק בטרור רק מעלים את שיעורו[2]. כלומר, בעקבות מאבק בטרור שפגע גם בחפים מפשע שיעור הטרור לא ירד ולעיתים אף עלה. בדומה לכך, בסקירת ספרות שבוחנת את הפסיכולוגיה החברתית של טרור ההתאבדות, מציינת החוקרת de la Corte Ibane[3] שבמספר מקרים נצפה קשר בין תגובת יתר של המדינה לטרור ובין עלייה בפעילות הטרור. כמו כן, אחוזי התמיכה במתקפות מתאבדים היו גבוהים יותר במדינות או אזורים בהם תומכים פוטנציאליים של קבוצות טרור (הקהילות אותן הארגונים מתיימרים לייצג) סבלו מדיכוי על ידי כוחות ביטחון מקומיים או זרים. פלסטין, צ'צ'ניה וסרי לנקה מספקים נתונים אמפיריים קבועים לגבי מפגעים שאיבדו בני משפחה ל"unjust state" והחליטו להשתתף במשימות התאבדות כדי להביע את הזעם שלהם (Bloom 2005, Rocilfi, 2005). בנוסף, ארגוני טרור יכולים לנסות לגייס אנשים שאיבדו בני משפחה כתוצאה מהמלחמה בטרור. ב-2007 התפרסם ב-American Journal of Political Science מאמר על בסיס מחקר אמפירי

שגורס כי במקרים רבים ארגוני טרור פועלים על סמך תוכנית, שלעיתים קרובות מצליחה: לעורר את הממשלה לפעולה אגרסיבית, כוללנית ומוגזמת נגד הטרור, כזו שתפגע באוכלוסייה המדוכאת שבשמה ארגוני הטרור פועלים ולא רק בטרוריסטים עצמם. כך, יחסה של אותה אוכלוסיה הופך לשלילי יותר כלפי הממשלה, ובהתאמה היא עוברת רדיקליזציה ותומכת בשיעור גבוה יותר בגישה מליטנטית ואלימה ובארגוני הטרור[4].


[2] Counterterrorist Legislation and Subsequent Terrorism: Does it Work? Shor, Eran, Social Forces (2016). 92 (2)

[3] The Social Psychology of Suicide Terrorism, de la Corte Ibáñez, Luis, 2014

[4] Bueno de Mesquita, Ethan, and Eric S. Dickson. "The propaganda of the deed: Terrorism, counterterrorism, and mobilization." American Journal of Political Science 51.2 (2007): 364-381.


מה צריך לעשות? המלצות מדיניות של חוקרים ומומחים

הנתונים מעלה עומדים בקנה אחד עם המלצות המדיניות של חוקר הטרור פרופ' אסף מוגדם, שמחזק את הבסיס לטענה לפיה שיפור במצב זכויות האדם יכול לסייע בצמצום היקף הטרור והאלימות הפוליטית[5]. מוגדם הוא עמית במרכז ללוחמה בטרור, ווסט פוינט (האקדמיה הצבאית של ארה"ב); עמית במרכז לביטחון לאומי של ביה"ס למשפטים באוניברסיטת פורדהאם (CNS); ועמית מחקר בקונסורציום ללימודי טרור ולוחמה בטרור (START) באוניברסיטת מרילנד. כמו כן, פרופסור מוגדם הינו חוקר בכיר במכון למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי בהרצליה, ולימד באוניברסיטאות המובילות בעולם כגון הרווארד וקולומביה. הוא ממליץ להסיר או למתן את התמריצים המניעים חלק מהפלסטינים להתנדב למשימות התאבדות. בין התמריצים הללו הוא מונה נקמה על מוות או פציעה של קרובים, וכן תחושת השפלה ורצון "לתקן" אותה בפעולה שתשיב את הכבוד. בנוסף מייחס מוגדם חלק מהמוטיבציות לתחושות של השפלה ופגיעה בלאומיות הפלסטינית: הכיבוש, גזל אדמות, ותחושה שהנכבה עשויה לחזור בשנית. מוגדם גם מתייחס למחסומים ולפיצול הטריטוריאלי של האוטונומיה הפלסטינית למובלעות כגורמים מעוררי תסכול ומוטיבציה לטרור. לבסוף, הוא מתייחס גם לצורך של חלק מהפעילים לשמור על המורשת, הלכידות והגאווה של הלאומית הפלסטינית שנפגעות תחת שלטון צבאי זר. מוגדם לא מדגיש זאת, אך למעשה היבטים אלו קשורים בקשר עבותות להפרת זכויות אדם ואזרח, ואף להפרת הזכות הקולקטיבית להגדרה עצמית לאומית, שישראל מתכחשת לה בהקשר הפלסטיני. מוגדם מעלה טענות דומות בהקשר לטרור של הג'יהאד הסלפי[6]. גם Bloom (2005), וקמחי ואבן, במסגרת מחקר במכון יפה למחקרים אסטרטגיים (2004), עוסקים במוטיבציות לטרור המתאבדים הפלסטינים. הם הראו שאחת המוטיבציות המשמעותיות של מחבלים פלסטינים היא הרצון לנקמה, ו-Bloom טוענת שיש לחזק את הגורמים המתונים בתוך הקהילות מהן יוצא טרור המתאבדים, וכי "מכות מנע" על קהילות המאופיינות בתמיכה בטרור צפויות להוביל לתוצאה הפוכה, כלומר, לגיוס

נרחב יותר לשורות ארגוני הטרור. במקום זאת, יש להתמודד עם המצוקות ועם תחושת ההשפלה של קבוצות מיעוט כמדיניות חלופית למלחמה בטרור, בפרט בהקשר של סכסוכים דתיים\לאומיים מתמשכים[7].


[5]  Moghadam, Assaf. "Palestinian suicide terrorism in the second intifada: Motivations and organizational aspects." Studies in conflict and terrorism 26.2 (2003): 65-92 http://www.aldeilis.net/terror/1188.pdf

[6] Motives for Martyrdom Al-Qaida, Salafi Jihad, and the Spread of Suicide Attacks, Assaf Moghadam – International Security 33.3 (2009): 46-78

[7] Dying to Kill: The Allure of Suicide Terror, Mia Bloom, 2005, Columbia University Press\ "מי הם מתאבדי הטרור הפלסטיני", שאול קמחי ושמואל אבן, מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים (2004).


מה מביא לדעיכת הטרור בפועל?

המחקר עוסק גם בגורמים המביאים לדעיכת הטרור בפועלם. סקירת מחקרים מסוג זה[8] נערכה במכון RAND המייעץ לצבא האמריקאי (במסגרת National Defense Research Institute). הסקירה, הכוללת מחקרים הנוגעים למקרים רבים של דעיכת הטרור ברחבי העולם, מצביעה על הקושי לזהות את הסיבה העיקרית לדעיכה אך מציעה, בין היתר, תהליך שנצפה במקרים רבים: כשצצה חלופה לדרך הטרור – למשל, בדמות יכולת של הקבוצה שארגוני הטרור מתיימרים לייצג להגיע להישגים בדרכים פוליטיות לא אלימות – הרי שחלופה זו תערער פעמים רבות את ארגוני טרור. לדוגמא, כשקבוצה נטולת זכויות פוליטיות מורשית לפתע לקחת חלק בתהליך הפוליטי ולהשפיע על חייה בדרכים לגיטימיות, או כשניתנת חנינה לפעילי טרור שמוכנים להשתלב בסדר האזרחי. תהליכים כאלו לרוב לא מחסלים לחלוטין

את ארגוני הטרור, אך הם מפצלים בין הפלגים הפרגמטיים והרדיקליים בהם, וכך מבודדים את האחרונים, ועשויים  לערער את התשתית הארגונית של אותם ארגונים.


[8] Gvineria, Gaga. "How does terrorism end?." Social Science for Counterterrorism: Putting the Pieces Together 257, RAND corporation (2009).‏


מהן סוגי הזכויות שפגיעה בהן משפיעה במיוחד על שיעור הטרור

ככלל, הקשר בין הפרת זכויות אדם לבין התרחבות שיעור הטרור במדינה בה מתקיימות ההפרות נחקר לעומק ובכמה כיווני מחקר כבר לפני כשני עשורים.

ב- 2004 פורסם מאמר שמראה שבארצות עניות אין נטייה מוגברת לטרור, אלא מידת החופש הפוליטי היא זו שמסבירה את ההתרחבות או הצמצום של שיעורו[9], אם כי גם זאת לא באופן רציף. מדינות שבהן יש חופש פוליטי אפסי ומדינות בהן יש חופש פוליטי רב, סובלות במידה פחותה מטרור. דווקא המדינות שנוטות לפגוע בחופש הפוליטי, אך לא באופן קיצוני, סובלות מטרור בצורה החריפה ביותר. המחקר מבוסס על מסד נתונים נרחב בשם World Market Research Center’s Global Terrorism Index. מאמר אחר מ- 2001 מאשש את הקביעה לפיה משטרי ביניים הם

המשטרים שהכי נוטים לסבול מאלימות פוליטית[10]. מכאן שמדינה שמבקשת להיות (ולהראות) כדמוקרטיה, אך לא מכבדת זכויות אדם לפחות בחלק משטחה, תהיה חשופה בצורה הקשה ביותר לסכנת הטרור.

ראוי לציין שישנם גם מחקרים שמייחסים ריבוי טרור דווקא לדמוקרטיות, אבל בחינה מעמיקה יותר של הנתונים מוסיפה עוד נדבך, לפיו מדובר בעיקר במשטרי מעבר, כלומר, מדינות שעברו למשטר דמוקרטי לפני זמן קצר. נראה שטרור ואלימות פוליטיות מאופיינים כבעיות של דמוקרטיות במעבר, ופחות כבעיות של דמוקרטיות ותיקות[11].


[9] Poverty political freedom, and the roots of terrorism.  Alberto, Abadie. NBER Working Paper No. 10859. National Bureau of Economic Research, 2004

[10] Toward a democratic civil peace? Democracy, political change, and civil war, 1816–1992." Hegre, Håvard et al. 2001. American Political Science Association. Vol. 95. No. 01

[11] Terrorism and democracy: What recent events disclose. Leonard B. Weinberg & William L. Eubank. Terrorism and Political Violence 10(1) 1998


בטווח הקצר, גם תהליכי שלום עשויים להעלות את שיעור הטרור משום שגורמים קיצוניים מבקשים לחבל במה שהם רואים כנתיב לפשרות לא מקובלות, או להסדר שיהפוך אותם ללא רלוונטים. בישראל חווינו זאת סביב הסכמי אוסלו. מצב זה מקל על מתנגדי הפיוס להציג הליכי שלום כסיבה לטרור, להבדיל מתגובת נגד, ייתכן שזמנית[12]. הסכמים מדיניים על רקע סכסוך אלים אינם מעידים בהכרח על שיפור במצב זכויות האדם של הצד החלש, למרות שרבים נוהגים להניח זאת. להבדיל, הם עשויים לבטא כניעה של המנהיגות הפוליטית של הצד החלש לתנאים פוגעניים הנכפים

על ידי הצד החזק. לפיכך, יש לחדד כי שיפור במצב זכויות האדם, ולא הסכם מדיני כשלעצמו, הוא המרכיב שיכול לסייע בצמצום היקף הטרור והאלימות. לעומת זאת, הסכמים מדיניים כשלעצמם עשויים אף לתרום להרחבת הטרור בטווח הקצר.

מעבר לעיסוק בזכויות פוליטיות, גוף המחקר שעוסק בקשר בין זכויות אדם וטרור, או ביטחון, בחן גם את הקשר לזכויות כלכליות וחברתיות. בניגוד למיתוס הרווח בחלק מהדיון הציבורי ואף בקרב קהילת זכויות האדם, וכפי שכבר הוזכר מעלה, שני מחקרים מ- 2003, של Krueger and Jitka ושל Berrebi, מראים שעוני ובערות לא מעלים את שיעורי

הטרור[13]. טרוריסטים נוטים להיות משכילים (אם כי גם לתוכן ההשכלה יש משמעות), בני המעמד הבינוני ומעלה, כמו רוב הפעילים הפוליטיים בכלל. עם זאת, למרות שהמאמרים לא מציינים זאת מפורשות, יש להבחין בין טרור המזוהה עם "פעולות איכות", הדורשות תכנון ותחכום, לבין מהומות אלימות, כולל ידויי אבנים ובקבוקי תבערה, שניתן לראות כפריקת זעם. האחרונים רווחים ביתר שאת באזורים עניים, למשל, במחנות הפליטים בגדה. הטרור ("האיכותי") נתפש לפי מסגרת מחקרית זו כתגובה פוליטית מתוחכמת ואסטרטגית יותר למה שנחווה כהשפלה מתמשכת במישור הפוליטי, הצומחת במדינות ואזורים בהם קיימות הפרות של זכויות האדם, בפרט במישור הפוליטי (לפחות לטענת המאמר הראשון). לפיכך, שיפור כלכלי כשלעצמו לא בהכרח ישפיע על שיעור הטרור. עם זאת, המאמר השני, שחקר ספציפית את המקרה הפלסטיני, גורס שייתכן שהרעת תנאים כלכליים לאנשים מבוססים עשויה לדחוף אותם לטרור. מחקר נוסף של Muller מ1985 מראה[14] שאי-שוויון כלכלי, להבדיל מעוני, וכן מידת הייצוגיות של קבוצות בהליך הפוליטי משפיעים על אלימות על רקע אידיאולוגי, כולל טרור. כלומר, אם קבוצה מסויימת באוכלוסייה סובלת, בכללותה, מנחיתות כלכלית ומהדרה מהמוסדות הפוליטיים בהם מתקבלות החלטות, היא עשויה להיות בעלת נטייה מוגברת

לטרור, הגם שמבצעי האלימות הספציפיים אינם בהכרח עניים. עוד בהקשר הישראלי, מחקר מ- 2019 מצא ששיפור המצב הכלכלי ברצועת עזה מביא לשקט יחסי במצב הביטחוני במדינת ישראל[15].

המחקרים שהוצגו מצביעים על חופש פוליטי כגורם העיקרי שמוביל להגברת שיעור הטרור. המצב הסוציו-אקונומי מציע קשר מורכב יותר. מצב כלכלי-חברתי של קבוצה בכללותה עשוי לקדם טרור כשהוא רעוע, וברמת הפרט, באופן הפוך, מצב כלכלי-חברתי טוב עשוי לקדם טרור.


[12] Spoiler Problems in Peace Processes.  Stephen John Stedman. International Security, Vol. 22, No. 2 (1997)

[13] Krueger, Alan B., and Jitka Malečková. "Education, poverty and terrorism: Is there a causal connection?." .The Journal of Economic Perspectives 17.4 (2003): 119­144

Berrebi, Claude. "Evidence about the link between education, poverty and terrorism among Palestinians." .(Princeton University Industrial Relations Section Working Paper 477 (2003)

[14] Income Inequality, Regime Repressiveness, and Political Violence, Edward N. Muller, American Sociological Review Vol. 50, No. 1 (1985), pp. 47-61

[15] https://www.idc.ac.il/he/schools/economics/documents/ron-zuria-gal-oat.pdf


לסיכום

משטרי ביניים, שאינם מבצעים דיכוי טוטאלי אבל גם אינם שומרים כראוי על זכויות האדם, הם המשטרים שהכי מועדים לטרור ואלימות פוליטית לפי הספרות המחקרית. הפרה של זכויות פוליטיות משפיעה מאד על התרחבות או צמצום שיעור הטרור, ובמידה מסוימת גם הרעת תנאים כלכליים ואי שוויון כלכלי של קבוצה בכללותה. בהקשר המקומי, האינטרס הישראלי הוא ששיקולי ביטחון אסטרטגיים לטווח הארוך יכללו התייחסות לקשר ולהשפעה שיש לשמירה על זכויות אדם על שיעור האלימות הפוליטית בכלל והטרור בפרט.