בית המשפט הגבוה לצדק רחוק מלהיות מושלם וגם אנחנו באמנסטי ישראל מביעים תרעומת על פסיקות לא הוגנות שיוצאות ממנו. עם זאת, בית הדין הגבוה לצדק הוא הכלי היחיד שיש לנו הציבור לתבוע את זכויות האדם שלנו והכלי היחיד שיש לנו כדי להילחם בהחלטות לא צודקות.
קמפיין “מפיצים זכויות” של אמנסטי בודק מה היה קורה לו בג”ץ היה שפוט של השלטון כפי שהממשלה רוצה שיהיה היום.
בלי בג”ץ עצמאי, חופש העיתונות עדיין היה מוגבל על ידי הממשלה והיא הייתה מנהלת את המסרים התקשורתיים שהיו יוצאים לציבור.
בלי בג”ץ עצמאי החוק היה ממשיך לאלץ נשים לצאת לפנסיה בגיל מוקדם מגברים ולמנוע מהן דה-פקטו לדאוג לעתידן הפיננסי בגיל המבוגר.
בלי בג”ץ עצמאי בני זוג מאותו המגדר לא היו יכולים להירשם כהורים של ילדיהם. ב- 2018 בג”ץ קבע שבני זוג מאותו המגדר יוכלו להירשם כהורי ילדיהם, ללא קשר לזהותם המגדרית או נטיותיהם המיניות. בג”ץ קבע שיש לחרוג מהוראת החוק עד אז לרשום בתעודת הלידה את שם ה”אב” וה”אם”, ושיש לרשום כל אחד מבני הזוג כ”הורה”.
בלי בג”ץ עצמאי, מוסדות החינוך בשדרות עדיין לא היו ממוגנים מטילים.
בשנת 2004 – ארבע שנים אחרי שהחל ירי הרקטות מעזה – גיבש משרד הביטחון תוכנית למיגון בתי הספר, גני הילדים, המכללה והישיבות בעיר שדרות. היעד לביצוע התכנית היה קיץ 2005, אך התוכנית לא נכללה בתקציב המדינה לשנה זו, ורוב מוסדות החינוך בשדרות לא מוגנו. אלון דוידי – אז, מנהל ישיבת ההסדר בשדרות, והיום ראש העיר שלה – הוביל קבוצת תושבים שעתרה לבג”ץ נגד הממשלה בבקשה להורות למגן את המוסדות. במאי 2007 קיבל בית המשפט העליון את העתירה והורה למגן את כל המוסדות.
בלי בג”ץ עצמאי, לא היה מי שישמור על הזכות לחיים בכבוד.
בשנת 2019 עתרו ארבעה חייבים לחברת החשמל ממשקי בית החיים בעוני, בבקשה לאסור על חברת החשמל לנתק חשמל בשל אי יכולתם לשלם את חשבון החשמל, ללא בדיקת המצב הבריאותי והכלכלי של החייב, כפי שנהגה עד אז. העתירה הוגשה בשיתוף עם איגוד העובדים הסוציאליים, ארגון רופאים לזכויות אדם והאגודה לזכויות האזרח ובינואר 2022 בג”ץ קיבל את העתירה באופן חלקי.
בלי בג”ץ עצמאי, פלסטינים אזרחי ישראל לא היו יכולים להתגורר ביישובים קהילתיים יהודים.
בפסק הדין בבג”ץ קעדאן, משנת 2000, פסק בג”ץ כי בני הזוג קעדאן יוכלו לרכוש מגרשים ביישוב הקהילתי קציר. עוד נפסק כי המדינה לא הייתה רשאית להקצות לסוכנות היהודית קרקע על מנת להקים יישוב על בסיס מדיניות קבלה מפלה.
בלי בג”ץ עצמאי, לא היה מי שישמור על עקרון השוויון ואי-ההפרדה בחינוך.
במשך שנים תלמידות חרדיות מזרחיות סבלו מאפליה במוסדות חינוך שנוהלו על ידי אנשי הציבור החרדי ליטאי, כולל תחימתן לכיתות נפרדות. בתחילת 2008 עתרו לבג”ץ עמותת “נוער כהלכה” והעומד בראשה, יואב ללום, בתביעה לחייב את בית הספר בעמנואל להפסיק את ההפרדה בין תלמידות אשכנזיות למזרחיות, בטענה שהיא מנוגדת לעקרון השוויון. ב-2009 הורה בג”ץ להסיר את האפליה שהביאה להפרדה זו.
דיון לא פשוט מתנהל בשנים האחרונות לגבי אדמות הקיבוצים והמושבים. בלי בג”ץ עצמאי, הדיון היה מתייתר ולא היה מי שיפסוק למען צדק חלוקתי ושוויון בחלוקת המשאבים.
בשנת 2003 עתרה הקשת הדמוקרטית המזרחית לבג”ץ, יחד עם שותפים נוספים, בדרישה לבטל את החלטותיה של מועצת מקרקעי ישראל שאפשרו לקיבוצים ולמושבים ליהנות מרווחים עצומים מקרקעות מדינה שהוחכרו להם למטרות חקלאות והופשרו לבנייה.
היישובים קיבלו היתר לפתח בנייה וליהנות מרווחים עצומים על חשבון הקרקעות הללו במקום המדינה שהיא הבעלים של הקרקעות. בג”ץ קיבל את התפיסה כי מדובר בעיוות של צדק חלוקתי, ומשום שהקופה הציבורית היא מוגבלת, הרי שכל הטבה כספית למגזר אחד באה בהכרח על חשבון מגזרים אחרים. בבסיס העתירה עמדה ההשוואה בין ההטבות הדלות שמקבלות עיירות הפיתוח לאלו שמקבל המגזר החקלאי המבוסס יותר.
על בסיס עיקרון השוויון ועיקרון הצדק החלוקתי, ביטל בג”ץ את החלטות מועצת מקרקעי ישראל, והקיבוצים והמושבים החקלאיים נאלצו למסור את כל הקרקעות החקלאיות שלהן שלא בשימוש למדינה.
דיירי הדיור הציבורי, שהם אנשים שחיים בעוני, נאלצים לעבור דרך ייסורים כדי להוכיח שהבית שחיו בו כל ימיהם הוא אכן שלהם. בלי בג”ץ עצמאי, המדינה דרך משרד השיכון הייתה ממשיכה להתעמר ללא ביקורת בקבוצה מוחלשת זאת.
בחודש שעבר התקבל בבית המשפט העליון פסק דין חשוב נגד חברת עמידר ומשרד השיכון. בפסק הדין המהדהד יצאו השופטים כנגד חוסר השוויון, חוסר הצדק, והשיטות שבהן פועלת חברת עמידר, כנגד דיירי הדיור הציבורי. פסק הדין יכול וצריך להיות נקודת מפנה ביחס בתי המשפט לעמידר ולמשרד השיכון כי הוא חושף את ההתעמרות המשפטית שלהם בדיירי הדיור הציבורי.
בית המשפט העליון יצא נגד הקלות שבה מנסים לזרוק אדם מהבית שלו, תוך חוסר התחשבות במצבו ובהשפעות שיש לפינוי על חייו, והתייחס גם להצדקות הקבועות והחוזרות של משרד השיכון לפיהן פינוי משפחות לרחוב נעשה על מנת לאכלס משפחות זכאיות אחרות. השופט יוסף אלרון טען בדיון כי “אכן, דיור ציבורי הוא משאב מוגבל ויקר ערך, אולם אסור כי הדבר יבוא על חשבונם של החלשים שבחלשים שבחברה הישראלית”.