רבות נשמע מצד ארגוני זכויות אדם, בהם אמנסטי אינטרנשיונל, על הפרות זכויות האדם של הרפובליקה האסלאמית של איראן כנגד אזרחיה: דיכוי של חופש הביטוי, פגיעה בחופש ההתאגדות, שימוש בכוח מופרז בכדי לרסק מחאות נגד המשטר, מעצרים שרירותיים, עינויים והוצאות להורג, פגיעה קשה בזכויות נשים, רדיפה של מיעוטים אתניים ודתיים, היעלמויות כפויות ועוד. אמנסטי אינטרנשיונל אף האשימה את השלטון האיראני בביצוע פשעים נגד האנושות וקראה להתערבות מיידית של הקהילה הבינלאומית במטרה לשפר את מצב זכויות האדם במדינה. ע”פ אמנסטי, משרדי הממשלה וגופי הביטחון המקומיים ממשיכים לאסור ולרדוף אחר גופי אופוזיציה עצמאיים וארגוני חברה אזרחית. כמו כן, חופש העיתונות כמעט לא קיים באיראן: ישנה צנזורה על ערוצי טלוויזיה זרים ורשתות המידה החברתית – פייסבוק, טלגרם, טוויטר ויוטיוב – חסומות לשימוש במדינה.
אמנסטי אינטרנשיונל טוענת כי אלימות מגדרית לא זוכה לטיפול מצד הממשלה וכי נשים איראניות רבות חיות תחת סכנה ממשית. חוקי הרעלה באיראן מדגישים עד כמה עמוקה השליטה של הממשלה בחיי הנשים המקומיות. החקיקה האיראנית קובעת חובת כיסוי ראש לרוב מכריע של נשות המדינה – סירוב לכך יהפוך את הנשים לפושעות. עם זאת, אמנסטי אינטרנשיונל חקרה ומצאה כי החלה באיראן תנועת מחאה של נשים וגברים לסיום האפליה המגדרית וחוקי הרעלה במדינה. דוגמא בולטת לרדיפה פוליטית של המדינה האיראנית אחר פעילת זכויות נשים היא נסרין סותודה, שבשל עבודתה כעורכת דין, נכלאה ל-38 שנים וזכתה לעונש של 148 מלקות.
מלבד סותודה, אמנסטי אינטרנשיונל מצאה דוגמאות רבות המעידות כי מערכת המשפט האיראנית תורמת להחרפת משבר זכויות האדם במדינה. מספר גדול של משפטים לא הוגנים והוצאות להורג הובילו את אמנסטי לפרסם הצהרה כי עונש המוות במדינה הפך לכלי לדיכוי פוליטי. בחודש ספטמבר האחרון אמנסטי אינטרנשיונל פרסמה חשדות קונקרטיים נגד הרשויות האיראניות על לפחות 72 מקרי מוות במהלך תקופת מעצר מאז ינואר 2010. לפי דיווחים אמינים, מקרי המוות הללו נבעו מעינויים או שימוש קטלני בנשק חם או קר.
מחאה של אמנסטי אינטרנשיונל כנגד כליאתה של נסרין סותודה ודיכוי של נשים איראניות, מול השגרירות האיראנית ברומא:
אפליה ואלימות נגד נשים איראניות
אמנסטי אינטרנשיונל מצאה כי נשים ונערות איראניות ממשיכות להתמודד עם אפליה מושרשת בחוק בתחומים רבים: נישואין וגירושין, תעסוקה, ירושה ומשרות פוליטיות. כמו כן, משטרת “המוסר”, אשר אוכפת את חוקי הניאוף, כופה חיים מפלים, מודרים ומשפילים עבור נשים איראניות. באמנסטי מציינים כי למרות הביקורת הקשה מצד הקהילה הבינלאומית, לא נעשו פעולות אקטיביות מצד הממשלה לשנות את המצב הנוכחי. אצל בנות, גיל הנישואין החוקי נותר 13 שנים ולעיתים ניתנים אישורים לחתונות בגיל נמוך מזה. אמנסטי מציינת כי לפי נתונים רשמיים, כ-30,000 בנות מתחת לגיל 14 מתחתנות באיראן מידי שנה. אקטיביסטיות למען זכויות נשים נתונות להטרדות באופן תדיר ונמצאות בסכנת חיים ממשית, וכן, גורמי אכיפת החוק אינם מעמידים לדין במקרים רבים גברים אשר רצחו את נשותיהם, או אינם דורשים ענישה המתאימה לחומרת העבירה.
אמנסטי אינטרנשיונל קובעת כי חוקי הרעלה הם”כפייה ממשטרת של נשים איראניות“. החוקים חלים על ילדות מגיל שבע, ובכך הם כופים על רוב אוכלוסיית הנשים במדינה, כ-40 מיליון בנות אדם, לכסות את שיערן בכיסוי ראש. נשים שמסרבות לציית לחוק או מוחות נגדו, מסומנות ומטופלות על-ידי המדינה כפושעות. משטרת ה”מוסר” האיראנית מציבה סוכני מדינה, אשר מסתובבים בערים ויש להם רשות לעצור נשים ולבחון את לבושן, כולל אורך השמלה, המכנסיים והמעילים שלהן, כמות האיפור והאם קצוות השיער מבצבצים מחוץ לרעלה. העונש על הופעה בפומבי ללא כיסוי ראש נע בין קנס או מעצר ועד עונש מאסר או מלקות – כל זאת בגין מימוש זכותה של האישה לבחור כיצד להתלבש.
לצד הכפייה הקשה של חוקי הרעלה, בשנים האחרונות צמחו בתוך איראן תנועות מחאה לחוקים המגדריים המפלים, כאשר נשים ונערות מבצעות פעולות מתריסות ואמיצות. תמונות וסרטונים אשר הגיעו לאמנסטי אינטרנשיונל הראו כי נשים עמדו במקומות ציבוריים ללא הרעלה ונופפו את כיסויי הראש שלהן על קצוות של מקלות. אל הנשים האמיצות הצטרפו גם גברים שהפגינו איתן על הזכות של אישה לבחור מה ללבוש ללא חשש מהטרדות, אלימות, איומים ומאסר. המדינה הגיבה ביד קשה ועצרה עשרות פעילות ופעילים – חלקם עברו עינויים ונידונו לעונשי מאסר או מלקות במסגרת משפטים שאינם הוגנים.
משפטים לא הוגנים והוצאות להורג באיראן
אמנסטי אינטרנשיונל מצאה הזכות למשפט הוגן הופרה באופן שיטתי על ידי מערכת המשפט הפלילי של איראן לאורך השנים: פעמים רבות, כאשר מוגשים כתבי אישום על פגיעה בביטחון הלאומי, הרשויות המקומיות מונעות באופן שיטתי וגורף גישה לעורך דין. בחלק מהמקרים, הגישה לייצוג משפטי נדחתה גם במשפט עצמו. לעיתים, נאשמים נשפטו בהיעדרם, משום שהרשויות לא הודיעו להם על מועדי המשפט או לא העבירו אותם מהכלא לבית המשפט. כמו כן, הושגו “הודאות” כפויות באופן שיטתי מנאשמים באמצעות עינויים והתעללויות קשות אחרות, ולעתים קרובות הנאשמים לא זכו לערער על החלטות בית המשפט. בנוסף, משפטים רבים התנהלו בדלתיים סגורות ומעלים חשד לפגמים נוספים.
חקירות של אמנסטי אינטרנשיונל מצאו כי מספר לא פרופורציונלי מהמוצאים להורג היו בני מיעוטים אתניים ודתיים. כמו כן, עונש המוות על יחסים חד מיניים בהסכמה, וכן סקילה באבנים כשיטה להוצאה להורג בעוון ניאוף, נותרו על כנם. לכן, אמנסטי קבעה כי באיראן עונש המוות הפך להיות נשק להפחדה, משטור, דיכוי, וכן לריסוק פוליטי של גופים אופוזיציונרים.
סיפורו של ארמאן עבדולאלי
ארמאן עבדולאלי, גבר בן 25, הוצא להורג בחודש שעבר באשמת פשע אשר התרחש כביכול כאשר היה קטין. אמנסטי אינטרנשיונל פעלה רבות לביטול גזר הדין ולשחרורו אך ללא הצלחה. לאחר הוצאתו להורג, ב-24 בנובמבר 2021, אמנסטי הוציאה הודעת גינוי חריפה בה טענה כי המקרה חושף פעם נוספת את הפנים האכזריות של מערכת המשפט האיראנית, המאפשרת באופן שרירותי ולא הוגן שלילה של הזכות לחיים.
ארמן עבדולאלי נידון למוות לראשונה בדצמבר 2015, לאחר שחברתו נעלמה שנה לפני כן, אז היה עבדולאלי בן 17. את המשפט אמנסטי הגדירה כ”לא הוגן בעליל”, מכיוון שבית המשפט הסתמך על “הודאות” שהוצאו ממנו בעינויים. למרות שגופתה של חברתו מעולם לא נמצאה, בהכרעת הדין נקבע כי מכיוון שהרוצח ביצע את הפשע מבלי להשאיר עקבות, הדבר זה מצביע על כך שעבדולאלי הגיע ל”בגרות מלאה”, ולפיכך, ראוי לעונש מוות.
במהלך תקופת החקירה הוחזק עבדולאלי בבידוד במשך 76 ימים והוכה לעיתים תכופות, עד לקבלת ה”הודאה”. לאחר זעקה גדולה מצד הקהילה הבינלאומית, בית המשפט העליון של איראן העניק לו משפט חוזר בפברואר 2020, אשר התמקד בעיקר בשאלה האם עבדולי היה בגיר בזמן ביצוע הפשע. בספטמבר 2020 קבע בית המשפט כי עבדולאלי היה ב”בגרות מלאה ועליו לשאת באחריות פלילית”. בפברואר 2021 אושר סופית פסק דין זה.
בעקבות המקרה של עבדולאלי, אמנסטי אינטרנשיונל קראה לקהילה הבינלאומית להסלים ולהקשיח את הקשרים עם השלטונות האיראניים עד שיתוקן סעיף 91 של חוק העונשין האיראני-אסלאמי משנת 2013, אשר מתיר להטיל עונשי מוות רטרואקטיבית על פשעים אשר התרחשו לפני גיל 18.