האם זכויות האדם מציעות טוב לכולם? בסקר רחב שערכנו לא מזמן, שבחן עמדות של הציבור כלפי זכויות אדם וארגוני זכויות אדם, רוב המשיבים הסכימו ששמירה על זכויות אדם משפרת את החיים שלהם. כשבוחנים את מגוון הזכויות שקודמו בישראל לאורך השנים ואת מגוון הקהילות והאנשים שחייהם השתפרו עקב כך, אפשר להבין את רוב המשיבים. ארגוני זכויות האדם הם ראש החלוץ בקידום זכויות האדם. הארגונים, והזכויות שהם מקדמים, לא רק עוזרים לאנשים, הם גם מהווים את המערכת החיסונית של המדינה בפני רודנות ועוול.
ואכן, באופן לא מפתיע, על פי דירוג של Democracy Index, שמודד פלורליזם, חופש אזרחי ותרבות פוליטית ב- 167 מדינות בעולם, המדינות המובילות במידת הדמוקרטיה שלהן בשנת 2020 היו נורבגיה, איסלנד, שבדיה, ניו זילנד וקנדה, מדינות שבאופן יחסי מצטיינות בשמירה על זכויות האדם.
הקשר בין זכויות האדם ודמוקרטיה חזק מאד, אבל משטר דמוקרטי לא תמיד מספיק על מנת לשמור על הזכויות של כל התושבים שנמצאים באחריותו. לכן, העובדה שרוב אזרחי ישראל מאמינים שישראל היא דמוקרטיה, לא מספיקה על מנת לקבוע שישראל לא מפירה זכויות אדם.
אז למה צריך בכלל זכויות אדם, גם אם המדינה בה אתם חיים היא דמוקרטית? החשיבה על זכויות אדם החלה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, אך מלחמת העולם השניה, ובעיקר השואה, הדגימו במפורש מדוע הקהילה הבינלאומית לא יכולה לסמוך על כך שממשלות ומדינות ישמרו על זכויות האזרחים שלהן ללא פיקוח חיצוני, או אפילו ללא איום חיצוני להתערב במקרה שהן יחצו קווים אדומים.
לכן מעבר לעצם המשטר הדמוקרטי, זכויות אדם הן הערובה להגנה על קבוצות חלשות או מוחלשות בחברה. עמים רבים חוו זאת על בשרם לאורך ההיסטוריה ובפרט העם היהודי. למעשה, גם כיום כמחצית מהיהודים עדיין חיים כמיעוט במדינות ברחבי העולם וזקוקים במיוחד להגנה כזו. לכן, שמירה על זכויות אדם איננה רק האינטרס של העולם, אלא גם אינטרס יהודי.
חלק ניכר מהאנשים בקבוצות החלשות או המוחלשות מהווים גם מיעוט במדינתם. ההגנה על מיעוטים שואבת מסמכות גדולה יותר מזו של החלטות הממשל המקומי. מקור הסמכות לתביעה לשמור על זכויות האדם הוא, לרוב, בחלקו החוק המקומי, ובחלקו חוק בינלאומי, שלא תלוי בזהות ובאידיאולוגיה הפוליטית של הכוחות שמנהיגים את המדינה. הסדר זה מונע מצב שבו הרוב ינצל את כוחו לפגיעה בלתי לגיטימית במיעוט. המנגנונים שמבקשים להבטיח את זכויות האדם מאפשרים לאותן קבוצות מוחלשות להתלונן, לדוגמא, בפני הקהילה הבינלאומית, ולבקש ממנה ללחוץ על ממשלתם לשנות את המדיניות הפוגענית שלה. זהו הרציונל שעומד מאחורי העבודה שארגוני זכויות אדם עושים מול הקהילה הבינלאומית, ושנתפסת אצל רבים בישראל כלא לגיטימית. למעשה, הארגונים חייבים לקיים קשר כלשהו ברמה הבינלאומית, כיוון שארגונים ומוסדות בינלאומיים הם הנציגים המובהקים של תנועת זכויות האדם בעולם כולו, והארגונים בישראל שואבים מהם את הסמכות לדרישות שלהם מממשלת ישראל.
בסקר שערכנו גילינו שהרבה אנשים לא יודעים מה ארגוני זכויות האדם עושים, ולמה בכלל הם קיימים. זה לא כל כך מפתיע, בהתחשב בשיח הציבורי שמתנהל בעשור האחרון על ארגוני זכויות אדם, שכולל קמפייני הסתה נגדם ופייק ניוז על פעילותם ועל האג’נדה שלהם.
כמו בכל קמפיין הסתה טוב, גם במקרה שלנו הטענות הקשות שמופנות כלפי הארגונים מבוססות על זרעים של אמת, שמהם גדל סבך של הגזמות, שקרים ועובדות אלטרנטיביות. לדוגמא, זה נכון שארגוני זכויות האדם מקבלים הרבה מהמימון שלהם ממקורות מוסדיים מחוץ לישראל, אך בחלק מהמקרים אותו הגורם המממן גם מסייע למוסדות המדינה עצמה, וההשפעה שלו על האג’נדה של הארגונים לא כל כך גדולה כפי שמצטייר בשיח הציבורי. בכלל, ארגונים שמזוהים עם כלל הקשת הפוליטית מקבלים מימון מגורמים זרים. זה דבר נפוץ ומקובל בכל רחבי העולם הדמוקרטי. דוגמא נוספת: זה נכון שארגוני זכויות האדם פועלים למען שמירת זכויות האדם של התושבים הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה, אך זה לא נכון שהם שוללים את הזכות של ישראל להתקיים בביטחון כמדינה יהודית ודמוקרטית. וישנן עוד דוגמאות דומות רבות.
גם בתוך קהילת זכויות האדם יש דיון מתמשך על המטרות שאליהן ראוי שהארגונים יחתרו, ועל האופן שבו כדאי לעשות זאת. חלק מהארגונים שמים דגש על תפקידם להרים דגל אדום ולזעוק כנגד עוולות במצבים שבהם המדינה עוברת על החוק הבינלאומי ומפירה זכויות אדם. חלק אחר מאמין שעיקר העבודה טמון בפעילות חינוכית, שמראש מבקשת למנוע את הלך הרוח המאפשר את ההפרות. בכל מקרה, המטרה המשותפת לכולם היא לקדם את זכויות האדם.
ארגוני זכויות האדם – המערכת החיסונית של הדמוקרטיה והמדינה
לרוב גדול בקרב המשתתפים בסקר שלנו אין ספק שהפעילות של ארגוני הזכויות מהווה חלק מהמערכת החיסונית של הדמוקרטיה. ואכן, הארגונים משמשים מחסום בפני הרשויות בכל הנוגע להתנהלות שפוגעת בזכויות הפרט או בזכויותיהן של קהילות, כמו, לדוגמא, בהיבטים של הסתרת מידע חשוב מהציבור, התנכלות לקבוצות מיעוט שונות על בסיס דת, מוצא, מגדר ועוד. הארגונים גם מסייעים למנוע התדרדרות של המדינה למשטר סמכותני. ארגוני זכויות האדם פועלים כמתריעים בשער להפרות של זכויות על ידי המדינה, ועל ידי כך מבקשים לשפר את מאזן ההתנהלות של רשויות המדינה.
זכויות אדם נוגעות לסיטואציות רבות בחיי היומיום של כולנו. החל בחופש שלנו למחות על שחיתות בממשלה, או על מדיניות שלדעתנו היא שגויה, דרך איכות היחס של המדינה לאנשים עם מוגבלות ולקבוצות חלשות או מוחלשות אחרות בחברה שלנו, קבלת מענה מהמדינה לחינוך ילדינו, הזכות שלנו שלא להיעצר סתם כך בלי סיבה, ועוד.
זכויות אדם וביטחון – משחק סכום אפס?
לפי הסקר שערכנו, רוב הישראלים מאמינים שמדינות ששומרות על זכויות אדם הן מדינות משגשגות, בטוחות וחזקות, אבל גם מאמינים שתחת איום ביטחוני כבד המדינות חייבות להשהות חלק מהזכויות. ניתן להבין, אם כך, שעל פי רוב המשיבים קיים מתח בין הביטחון שלנו לבין שמירה על זכויות האדם. גם התפישה הזו לא תמיד מתיישבת עם העובדות ועם המחקר על אודות טרור ואלימות פוליטית. הפרת זכויות אדם מביאה לעלייה בשיעור האלימות ובהרחבת המעגלים החברתיים שמעורבים באלימות. אינדקס הטרור של פרויקט vision of humanity מראה שהמדינות שהכי סובלות מטרור ומאלימות פוליטית הן מדינות שלא שומרות על זכויות האדם. אפשר לטעון שבגלל שהן מוכות טרור הן נאלצו לצמצם את זכויות האדם, אך בחינה היסטורית מלמדת שלא כך הדבר. לדוגמא, מדינות ששדרגו את זכויות המיעוטים שלהן גם במסגרת סכסוך אלים, כמו במקרה של צפון מקדוניה והמיעוט האלבני, ראו ירידה בשיעור האלימות הפוליטית. הדבר נכון בין אם שדרוג הזכויות נעשה במסגרת הסכמי שלום או ללא הסכמים. [להרחבה לחצו כאן]
שמירה על זכויות אדם = שגשוג
לזכויות האדם יש גם קשר לשגשוג. ראו, למשל, את חמש המדינות המובילות בשנת 2020, על פי המדד של Freedom House, שבודק זכויות פוליטיות וחופש אזרחי: שבדיה, נורבגיה, פינלנד, ניו זילנד והולנד. רובן גם מופיעות בראש רשימת המדינות שבהן התקיימה השמירה הטובה ביותר על זכויות אדם ועל שלטון החוק, וחופש אזרחיהן כובד במהלך 2020 (ניו זילנד, פינלנד, שבדיה, נורבגיה ואוסטריה). על פי האתר The Global Economy.com מדינות אלה גם מוקמו גבוה במדדי איכות החיים ואושר. ניתן לטעון שמדינות משגשגות הן אלו שמרשות לעצמן לכבד זכויות אדם, אך, שוב, סקירה היסטורית מלמדת שקידום של זכויות הולך יד ביד עם שיפור כלכלי. לדוגמא, חלק מהמדינות הנורדיות, ובפרט פינלנד, שהיו עניות, החלו לשגשג לאחר שהתבססו כמדינות דמוקרטיות ומכבדות זכויות, ולא לפני כן. באופן כללי, ההיסטוריה של אירופה מלמדת שעיקר השגשוג במדינות אלו התרחש אחרי תהליכי אמנציפציה ושחרור מכבלי מוסדות דכאניים. זה נכון לא רק במערב, מקרים כמו זה של קוסטה ריקה באמריקה הלטינית, שבולטת לטובה יחסית לשכנותיה, הן מבחינת זכויות האדם והן מבחינה כלכלית, מרמזים שיש פה קשר של סיבה ותוצאה ולא רק מתאם. כלומר, משטר שמרחיב את זכויות האדם והזכויות החברתיות גם מתברך בשגשוג כלכלי וביציבות, לפחות יחסית לסביבתו.
מעבר לכל אלו, זכויות האדם רלוונטיות לחיים עצמם. אותן מדינות שמכבדות זכויות אדם נמצאות ברשימת 30 המדינות בהן תוחלת החיים של גברים היא הגבוהה ביותר, ובתוך 26 המדינות בהן תוחלת החיים של נשים היא הגבוהה ביותר. גם ההפך הוא הנכון: מהדירוגים הללו עולה שהמדינות שהכי פחות מכבדות את זכויות האדם הן המדינות העניות בעולם, שתוחלת החיים בהן היא מהנמוכות ברחבי הגלובוס.
המסקנה המתבקשת היא שלכולנו כדאי לדרוש את זכויות האדם שלנו, שמהוות מסד חשוב לביטחון הציבורי והאישי, לשגשוג ולאושר שלנו.