© AFP via Getty Images

דו"ח מצב זכויות האדם בעולם לשנת 2020: אמנסטי קובעת כי מגיפת קורונה פגעה באופן החמור ביותר באוכלוסיות שסובלות מדיכוי, בשל שנים של חוסר שיוויון, הזנחה ופגיעה מכוונת

  • תנועת זכויות האדם פרסמה הלילה (ד') את הדו"ח השנתי שלה בדבר מצב זכויות האדם בעולם וקובעת כי מגיפת קורונה חשפה באופן ברור חוסר שיוויון שיטתי ומערכתי ברחבי העולם כולו, שגרם לפגיעה החמורה ביותר בקבוצות אתניות, בעובדי בריאות ובנשים ולהט"ב
  • אמנסטי קובעת גם כי מנהיגים ברחבי העולם ניצלו את המגיפה הגלובלית כנשק על מנת להחריף את מלחמתם נגד זכויות האדם
  • המזכ"לית החדשה של אמנסטי, אנייס קלמר, קוראת לחשיבה מחדש ולאיתחול של המערכות הפגומות על מנת לבנות מחדש את המערכות באופן משופר

המגיפה העולמית חשפה בשנת 2020 את המורשת העולמית הנוראית של סוגי מדיניות שהיו פלגניות והרסניות באופן מכוון, ושהנציחו חוסר שיוויון, אפליה ודיכוי, ובכך סללו את הדרך לחורבן שזרעה המגיפה הגלובלית. כך קובעת אמנסטי אינטרנשיונל בדו"ח השנתי שלה בדבר מצב זכויות האדם בעולם לשנת 2020/1, שפורסם הלילה (ד'). 

הדו"ח סוקר 149 מדינות ומגיש ניתוח מקיף של המגמות העולמיות בתחום זכויות האדם בשנת 2020. במסגרתו מתארת אמנסטי את האופן שבו אלו שכבר נדחקו לשוליים לפני המגיפה, כגון נשים ופליטים, הוכו באופן החמור ביותר במגיפה כתוצאה מעשורים של החלטות מדיניות מפלות של מנהיגי העולם. עובדי בריאות, מהגרי עבודה ואלו העובדים במזומן – רבים מהם בחזית של המגיפה – נבגדו גם הם ונזנחו על ידי מערכות הבריאות, הכלכלה והסיוע הסוציאלי, שנותרו בנויות טלאי על טלאי. 

התגובה הגלובלית למגיפה העולמית נפגעה עוד בשל האופן שבו מנהיגים ברחבי העולם ניצלו באכזריות את המשבר כדי להפוך את נגיף קוביד 19 לנשק במתקפותיהם המתחדשות והמחמירות על זכויות האדם, קובעת אמנסטי. 

"מגיפת קורונה חשפה והעמיקה באופן ברוטלי את חוסר השיוויון – הן בתוך המדינות השונות והן ביניהן – והדגישה את הזלזול המזעזע של המנהיגים שלנו כלפי האנושיות המשותפת לכולנו. עשורים של מדיניות מפלגת במכוון, צעדי צנע פגומים, ובחירותיהם של המנהיגים לא להשקיע בתשתיות הציבוריות המתפוררות, הותירו רבים מדי מאיתנו כטרף קל לנגיף", אמרה אנייס קלמר, המזכ"לית הנכנסת של אמנסטי אינטרנשיונל. "אנו עומדים בפני אי סדר עולמי. בנקודה הזו של המגיפה אפילו המנהיגים ההזויים ביותר יתקשו להכחיש שהמערכות הסוציאליות, הכלכליות והפוליטיות שלנו שבורות". 

המגיפה הגבירה עשורים של חוסר שיוויון ושחיקת השירותים הציבוריים

הדו"ח העולמי של אמנסטי מראה כיצד חוסר השיוויון הקיים, שנוצר בעקבות עשורים של הנהגה רעילה, גרם לפגיעה חסרת פרופורציה בנשים, בקבוצות אתניות, בפליטים ובקשישים במסגרת המגיפה. 

מצבם של מבקשי המקלט, הפליטים והמהגרים במדינות רבות היה עגום מלכתחילה, והמגיפה תקפה אותם לכודים במחנות מטונפים, נטולי אספקה חיונית, כשרשויות ההגירה והגבולות הותירו רבים מהם נטושים ללא מענה. לדוגמה באוגנדה, המדינה האפריקאית עם מספר הפליטים הגדול ביותר, 1.4 מיליון, סגרה את גבולותיה מיד עם תחילת המגיפה ולא חרגה בעניין עבור פליטים ומבקשי מקלט שניסו להיכנס לשטחה. כתוצאה מכך יותר מ-10,000 בני אדם נותרו נטושים לאורך גבולותיה עם הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. 

הדו"ח מדגיש את העלייה באלימות על רקע מגדרי ובאלימות במשפחה, כשנשים רבות או א.נשים מהקהילה הלהט"ב התמודדו עם יותר מחסומים שמנעו מהם הגנה ותמיכה, בשל המגבלות על חופש התנועה, היעדר מנגנונים חשאיים לדיווח על אלימות עבור נפגעיםות שנותרו בבידוד עם אלו שפוגעים בהםן, וירידה משמעותית עד היעדר מוחלט של שירותים שונים. 

אלו שעמדו בחזית המאבק במגיפה – עובדי בריאות ואלו העובדים תמורת מזומן – סבלו כולם בשל ההזנחה המכוונת של מערכות הבריאות וההגנות הסוציאליות העלובות שנותרו. בבנגלדש, רבים מהעובדים במזומן נותרו ללא כל הכנסה או הגנה סוציאלית בשל הסגרים. בניקרגואה, במהלך שבועיים בחודש יוני, לפחות 16 עובדים במערכת הבריאות פוטרו לאחר שהביעו חשש ממחסור בציוד הגנה אישי ומהמענה של המדינה למגיפה. 

"אנחנו קוצרים כעת את התוצאות של שנים ארוכות של הזנחה מחושבת ומכוונת שהובילו מנהיגינו. בשנת 2020, תחת העול הייחודי של המגיפה הגלובלית, מערכות הבריאות עמדו בפני המבחן האולטימטיבי והתושבים נותרו לבדם כדי להתמודד עם צניחה כלכלית חופשית. הגיבורים והגיבורות של שנת 2020 היו עובדי מערכות הבריאות שבחזית הצילו חיים, ואלו שבתחתית סולם ההכנסות ובכל זאת עבדו על מנת להאכיל את משפחותיהם ולשמור על שירותים חיוניים פועלים. באופן אכזרי ביותר, אלו שנתנו הכי הרבה, היו הכי פחות מוגנים", אמרה אנייס קלמר. 

זן ארסי במיוחד של מנהיגים תקפו את זכויות האדם באמצעות המגיפה

הדו"ח אף מצייר תמונה אומללה במיוחד של כשלונותיהם של מנהיגי העולם, שהתמודדותם עם המגיפה התאפיינה באופורטוניזם ובבוז מופגן לזכויות האדם. 

"ראינו קשת של תגובות ממנהיגי העולם, מהבינוניים עד הגוזמאים, מהאנוכיים עד למאחזי העיניים. חלקם ניסו ליצור נורמליזציה של אמצעי החירום הקיצוניים שנועדו להילחם במגיפה ולהותירם על כנם גם במצב שאיננו חירום, בשעה שזן ארסי במיוחד של מנהיגים ניסו לעשות אף מעבר לזאת. הם ראו את המגיפה כהזדמנות להעמיק ולהתבצר בכוחם. במקום לתמוך ולהגן על התושבים, הם פשוט גייסו את המגיפה לצידם על מנת לזרוע הרס בזכויות האדם של התושבים", אמרה אנייס קלמר. 

אחד הדפוסים הבולטים היה רשויות של מדינות שהעבירו חוקים שהפכו פרשנויות הקשורות לניהול המגיפה למעשה פלילי. בהונגריה, למשל, ראש הממשלה ויקטור אורבן הוביל שינוי בחוק העונשין כך ש"הפצת מידע כוזב על המגיפה", לדוגמה, היא פשע שהעונש עליו הוא חמש שנות מאסר. 

במדינות המפרץ – בחריין, כוויית, עומאן, סעודיה ואיחוד האמירויות – הרשויות ניצלו את המגיפה כאמתלה להמשך דיכוי הזכות לחופש הביטוי, כולל הגשת תביעות נגד תושבים שהתלוננו ברשתות החברתיות על המענה של הממשלות למגיפה, בטענה שמדובר ב"חדשות כזב". 

מנהיגים אחרים הובילו שימוש בכוח מופרז. בפיליפינים, שם הנשיא רודריגו דוטארטה אמר שהורה למשטרה לירות על מנת להרוג במפגינים או במי ש"עלולים לגרום לבעיות" בזמן הסגרים. בניגריה שיטות השיטור הברוטליות הובילו למותם של תושבים שהפגינו ברחובות. בברזיל, תחת הנשיא בולסנרו, האלימות המשטרתית הסלימה משמעותית בזמן המגיפה. לפחות 3,181 בני אדם נהרגו על ידי המשטרה ברחבי ברזיל בין ינואר ליוני – ממוצע של 17 מקרי מוות ביום. 

מנהיגים רבים אף ניצלו את הסחת הדעת של המגיפה על מנת לדכא כל ביקורת – ומבקרים – בלי כל קשר לנגיף, ולהנציח הפרות זכויות אדם אחרות בשעה שמבטם של העולם והתקשורת העולמית היה מופנה למקומות אחרים. למשל, בהודו, ראש הממשלה נרנדרה מודי, החריף את הפגיעה בפעילי החברה האזרחית, והוביל לפשיטות של גופי המלחמה בטרור על בתיהם ומשרדיהם של הפעילים. במקביל, תחת הנשיא שי ז'ינפינג, הממשלה הסינית הוסיפה לרדוף את בני המיעוט האויגורי ומיעוטים מוסלמיים אחרים באזור שינז'יאנג, בלי הפרעה, וקידמה בהונג קונג חוק דרקוני ומקיף "לביטחון הלאומי" על מנת להתיר חוקית דיכוי פוליטי. 

"מוסדות בינלאומיים כמו בית הדין הבינלאומי הפלילי ומנגנוני זכויות האדם של האו"ם קיימים על מנת להטיל את האחריות על מדינות ואינדיבידואלים שהפרו זכויות אדם. לצערנו, בשנת 2020 ראינו שהמנגנונים הללו נאבקו עד שנדחקו למבוי סתום על ידי מנהיגים שביקשו לנצל ולחתור תחת המענה הקולקטיבי להפרות זכויות אדם", אמרה אנייס קלמר. 

האינטרסים הלאומניים פגעו במאבק הבינלאומי בנגיף

מנהיגי העולם אף זרעו הרס גם על הבמה הבינלאומית בשנת 2020, ופגעו במאמצי השיקום הקולקטיביים בכך שמנעו או חתרו תחת שיתוף פעולה בינלאומי. בהם: 

  • מנהיגי המדינות העשירות, כגון הנשיא האמריקאי לשעבר, דונלד טראמפ, שמנע שיתופי פעולה בינלאומיים, או מנהיגי מדינות עשירות אחרות שקנו מראש כמעט את כל אספקת החיסונים העולמית, והותירו חיסונים מעטים אם בכלל למדינות אחרות. המדינות העשירות הללו אף נכשלו בכך שלא לחצו על חברות הפרמצבטיקה לשתף את המידע ואת הטכנולוגיה שלהן עם ארגוני הבריאות העולמיים כדי להרחיב את אספקת החיסונים הגלובלית. 
  • ממשלת סין, בראשות שי ז'ינפינג, צינזרה והעמידה לדין עובדים במערכת הבריאות ועיתונאים בסין שניסו להתריע על התפשטות הנגיף בשלבים המוקדמים, ומנעו בכך מידע קריטי מהעולם. 
  • מנהיגי ה-G20 שהציעו להשעות את תשלומי החובות של המדינות העניות, אבל דרשו שהחובות ישולמו בריבית דריבית בהמשך. 

"המגיפה הטילה צל לא מחמיא של חוסר יכולת על העולם שלנו, שאינו מסוגל לשתף פעולה באופן אפקטיבי אף בזמנים של צורך עולמי נואש", אמרה אנייס קלמר. "הדרך היחידה לצאת מהמצב הזה היא שיתוף פעולה בינלאומי. מדינות חייבות להבטיח שהחיסונים יהיו זמינים במהרה לכולם בכל מקום, בחינם. חברות הפרמצבטיקה חייבות לשתף את המידע והטכנולוגיה שלהן כך שאף אדם לא יישאר מאחור. מדינות ה-G20 והמוסדות הכלכליים העולמיים חייבים להקל את החוב של 77 המדינות העניות ביותר על מנת שיוכלו להתאושש מהמגיפה". 

מחאה גלובלית בעקבות כשלונות הממשלות

רבים בעולם הצטרפו לתנועות מחאה קיימות בעקבות כשלונות המדיניות הממשלתית בארצותיהם, בהם מפגיני Black Lives Matter בארצות הברית, מחאת  #EndSARS בניגריה וצורות מחאה חדשות ויצירתיות כגון שביתות אקלים וירטואליות. הדו"ח מפרט כיצד נצחונות חשובים רבים שפעילי זכויות האדם הצליחו להביא סייעו לשפר ולו במעט סוגיות רבות ב-2020, במיוחד בתחום האלימות על רקע מגדרי. בין היוזמות הללו, החקיקה החדשה נגד אלימות כלפי נשים ונערות בכוויית, בדרום קוריאה ובסודן, והפיכת ההפלות לחוקיות בארגנטינה, בצפון אירלנד ובדרום קוריאה. 

"המנהיגות האמיתית בשנת 2020 לא הגיעה מבעלי השררה, הפריבילגיות והרווחים. היא צמחה מאינספור אנשים שצעדו תוך דרישה לשינוי. ראינו תמיכה אדירה בתנועות מחאה ותיקות וכן יוזמות חדשות של הפגנות פומביות נגד דיכוי ואי שיוויון במקומות כמו פולין, הונג קונג, עיראק וצ'ילה. המפגינים לרוב הציבו את עצמם בסכנה, ואלו היו מנהיגי פשוטי העם ומגיני זכויות האדם שבכל העולם לא ויתרו. אלו הם האנשים שבחזית המאבק לעולם טוב יותר, בטוח יותר, ושיוויוני יותר", אמרה אנייס קלמר. "אנחנו כעת בצומת דרכים היסטורית. עלינו להשתחרר מהאזיקים שפוגעים בכבוד האנושי. אנחנו חייבים לאתחל כדי לבנות עולם שמבוסס על שיוויון, זכויות אדם והומאניות. חובה עלינו ללמוד מהמגיפה, ולהתאחד כדי לפעול באופן אמיץ ויצירתי כך שלכולם יהיו הזדמנויות שוות".