אמנסטי אינטרנשיונל ישראל קוראת לרשויות בישראל לשחרר בדחיפות ממעצרו ללא משפט, בצו מנהלי, את מאהר עבד אל-לטיף חסן אל-אח’רס, בן 49, מהכפר סילת-אדהאר במחוז ג’נין, ששובת רעב כ-70 ימים ברציפות ונשקפת סכנה ברורה ומיידית לחייו.
כמו כן, אמנסטי ישראל מביעה דאגה רבה בשל הדיווח בעיתון “הארץ”, לפיו המדינה טענה בדיון חסוי בבג”ץ כי אל-אח’רס התגאה בסרטון בהיותו חבר בתנועת הג’יהאד האיסלאמי, אך תמלול הסרטון חשף כי הדברים לא נאמרו כלל. מדאיגה במיוחד החלטת שופטי בג”ץ, על סמך הטענה הזו, שנבדקה רק לאחר מתן פסק הדין, לדחות בדיון החסוי את העתירה לבטל את מעצרו של אל-אח’רס, תוך התפלפלות משפטית מביכה לפיה משום שהצו המנהלי נגדו הוקפא בשל מצבו הבריאותי “אין אפוא מקום לביטול צו מעצר מנהלי שאיננו בתוקף”. למיטב ידיעתנו, עד לשלב זה החלטת השופטים לא נבחנה מחדש.
אל-אח’רס, נשוי ואב לשישה, נעצר בסוף יולי האחרון בטענה שהוא מהווה איום ביטחוני, בהסתמך על מידע מודיעיני חסוי לפיו הוא “חבר בג’יהאד האיסלאמי”. הוא נעצר בצו מנהלי, שמאפשר את כליאתו מבלי להציג לעורכי דינו ראיות או להעמידו לדין במשך חצי שנה. מאז אישר בית המשפט הצבאי ב-7 באוגוסט את הצו למשך ארבעה חודשים.
הקפאת צו המעצר המנהלי – התפלפלות משפטית מביכה
אל-אח’רס החל מיד עם מעצרו בשביתת רעב. אחרי 59 ימי שביתת רעב, שב”כ הקפיא את צו המעצר המינהלי, עד שיתאושש, כדי לחדש את המעצר המינהלי. בג”ץ אישר הקפאה זו ב-23 בספטמבר, גם תוך התפלפלות משפטית מביכה, לפיה “שביתת הרעב לכשעצמה אינה יכולה להוות גורם בהחלטה לגבי מעצר מנהלי”, אך בשל מצבו הרפואי אל-אח’רס אינו מהווה סיכון ולכן ניתן להקפיא את הצו. אל-אח’רס מסרב להפסיק את שביתת הרעב עד אשר יבוטל צו המעצר המינהלי והוא כופר בכל ההאשמות, לפיהן הוא “פעיל ג’יהאד איסלאמי פלסטיני בולט, המעורב בפעילות ארגונית המסכנת את ביטחון האזור וכן מסית ומתבטא בקיצוניות”. אל-אח’רס מאושפז זה חודש בבית החולים קפלן.
בשבוע שעבר נמסר מבית החולים קפלן לעיתון “הארץ” כי אח’רס מסרב לבדיקות וכי הוא חלש, אך בהכרה. עוד נמסר כי להערכת הצוות המטפל בו, המשך שתיית מים בלבד יסכן את בריאות אבריו ואת חייו. בשבוע שעבר אמר אח’רס ל”הארץ” כי “הדבר היחיד ששאלו אותי בחקירה היה על מפגשים שלי עם חברים שהיו כלואים יחד אתי בכלא ונותרנו חברים בחוץ”.
אנו מדגישים כי אל אחראס הוא רק אחד מבין מאות עצירים (רובם המוחלט פלסטינים תושבי השטחים הכבושים) שישראל נוהגת בימים שכשגרה להחזיק ללא משפט בצווים מנהליים. על ישראל לשחרר מיידית כל העצורים המנהליים או להביאם למשפט צדק, הוגן ושקוף לפי הסטנדרטים הבינלאומיים. זוהי פרקטיקה ידועה לשמצה, שישראל משתמשת בה לשלילת חירותו של אדם ללא כתב אישום, ללא הצגת ראיות וללא הליך משפטי שבו החשוד יכול להתמודד עם הטענות נגדו.
אמנסטי אינטרנשיונל ישראל טענה בעבר ועודנה טוענת כי הרשויות הישראליות משתמשות בפרקטיקה הרסנית זו בניגוד לחוק הבינלאומי, ככלי לדיכוי חברתי ופוליטי של העם הפלסטיני, תוך הפרה חמורה של זכויות האדם. עצורים מנהליים רבים סובלים מתחושת חוסר וודאות ואי צדק, שנובעת מהחזקתם במעצר שלא ידוע מה סיבתו וללא תאריך ידוע לשחרור. פעם אחר פעם ישראל עוצרת ללא משפט, מאריכה את המעצרים ואז משחררת לפתע – אם בכלל – אזרחים פלסטינים, ללא הבאת ‘ראיות חדשות’ אשר מצדיקות את מעצרם או את שחרורם, והדבר ממחיש היטב את אי הצדק והשרירותיות של האופן שבו ישראל מנצלת לרעה את פרקטיקה זו. לא זו ועוד, מעצרים מנהליים חוזרים ונשנים של פלסטינים משמשים את שירותי הביטחון הישראלי כ”הוכחה” לעילת מעצר נוספת. כך, מייצרת מערכת הביטחון הישראלית “היסטוריה של מסוכנות”, כדי להצדיק מעצר נוסף.
רקע: זה לא מעצר מנהלי, זה מאסר ללא משפט
מה שבישראל קוראים לו “מעצר מנהלי” שונה באופן משמעותי מההגדרה של “מעצר מנהלי” בחוק הבינלאומי – שהוא מותר במקרים נדירים וקיצוניים ביותר. בישראל זה למעשה מאסר ללא משפט, שהוא פרקטיקה אסורה. על סמך הוראה מנהלית בלבד, בלי כתב אישום או משפט, מוחזקים מאות “עצירים מנהליים” בכלא. מרביתם פלסטינים שמוחזקים בנימוקים ביטחוניים, אבל המערכת הישראלית משתמשת בצווים המנהליים כך שכמעט כל אדם עשוי “להיעצר” באופן הזה, לחודשים ואף שנים, בלי מידע על האישומים נגדו – אם יש כאלה בכלל. אף “עציר מנהלי” – כלומר אסיר ללא משפט – לא יודע מתי ישוחרר.
סעיף 9 של האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות (ICCPR), שעליה חתומה גם ישראל, אוסר על מעצרים שרירותיים ודורש להתבסס על עילה והליכים המבוססים בחוק, דורש ליידע את העצור על אורך וסיבות מעצרו ולאפשר גישה לבית משפט שיכול להורות על שחרורו. המעצר המנהלי המותר בחוק הבינלאומי – לא כמו זה שישראל משתמשת בו – מסתמך על סעיף מס’ 4 באמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, שמאפשר מעצר כזה תחת “מצב חירום ציבורי שמסכן את חיי האומה” – מצב זמני. ישראל נמצאת במצב חירום מתמשך מאז שנת 1948. הזכות למשפט הוגן הינה זכות בלתי ניתנת להשעיה תחת אמנת ז’נבה, שגם עליה ישראל חתומה.
ישראל טוענת שהסטנדרטים באמנות הללו אינם בני יישום בשטחים הפלסטיניים הכבושים. עמדה זו של ישראל נדחתה מאז על ידי כל גופי האו”ם ועל ידי בית הדין הבינלאומי לצדק.
רקע: שביתת רעב היא מחאה לא אלימה
אמנסטי אינטרנשיונל בכל העולם אינה תומכת בשביתת רעב זו או אחרת, ואף אינה פועלת לשכנע את שובתי הרעב לסיימן. עם זאת, אמנסטי אינטרנשיונל מפקחת, משקיפה ומנטרת את הדיווחים על הפרות זכויות האדם של שובתי רעב, שמבצעים הלכה למעשה מחאה בלתי אלימה. אנו מדגישים כי אסור להעניש אסירים בגין שביתת רעב ואסור לנסות לאלצם לשבור את השביתה. אמצעים שכאלה מפירים את זכותם לחופש הביטוי ועלולים להוות יחס אכזרי, בלתי הומני ומשפיל, או ענישה שמפירה את החוק ואת הסטנדרטים הבינלאומיים. הדבר אף עלול להיחשב במקרים מסויימים לעינוי. חובתה של ישראל לעמוד במחוייבויותיה הבינלאומיות ולמנוע עינויים של כל אדם ושל אסירים ועצירים בפרט.
ישראל מסוגלת וחייבת לעצור את הסבל שהיא גורמת לאל-אח’רס ולחדול מהפרקטיקה הבזויה של מעצרים מנהליים, ובהינתן ראיות או עדויות כלשהן נגד אדם כלשהו יש להביאו למשפט צדק על פי הסטנדרטים הבינלאומיים ולא לשלול שרירותית את חירותו כפי שנהוג במשטרים חשוכים.