יום ראשון 29 ביוני 2008,
חברים יקרים באמנסטי אינטרנשיונל,
תודה רבה לכם על מכתביכם אלי ואל בני משפחתי!

חזרתי לבייג'ין משהות בת שלושה שבועות אצל הוריי. שוטרים רבים מקיפים כעת את ביתי. בין השוטרים הללו ראיתי פנים חדשות, והדבר מוסיף ללחץ שבו אני נתונה. אין שמחה רבה בלהיות תחת מעצר בית.

קיבלתי כמאה מכתבים. מצאתי במכתבים תמונות של הרים, קרחונים, טירות, חופים, בעלי חיים ורחובות בכל רחבי העולם. כמו כן קיבלתי בובות, פרחים מסוגים שונים וציורים יפים, חלקם ציורי ילדים. כל העולמות המרהיבים הללו נמצאים לצידנו גם בעת חשכה פוליטית, או כאשר מתרחשות הפרות זכויות אדם. במכתבים היו מסרים באנגלית, סינית ושפות אחרות: "את לא לבד ואנו חושבים עליך", אנו נאבקים למען בעלך הו ז'יה ומאחלים לו שחרור מהיר", "אנא דאגי היטב לבתך ולעצמך", ועוד.

חברי אמנסטי היקרים, תודה רבה רבה לכם על האומץ, האהבה והברכות, ובזכותכם משפחתי ואני כבר לא לבד!

בין המכתבים היה גם מכתב מבעלי הכלוא, וזה הסב לי נחמה רבה. במכתב הזכיר בעלי את בתנו קיאנסי, שנולדה ב-13 בנובמבר בשנה שעברה. הוא כתב: "...בגילה כה צעיר היא כבר הספיקה "לבקר" בבית המשפט, בכלא, בתחנת המשטרה. כשתגדל ייתכן שתהיה נבוכה ולא תדע להסביר כיצד התרחשו הפרות זכויות האדם בדורנו, ממש כשם שבני דורי לא יכלו לדמיין את שהתרחש בין 1957 ל- 1978, תקופה שבה אולצו בני עמנו לחוות טרגדיה ולסבול או להשתתף במעשי עינויים. אבל אני מאמין שילדים אז והיום מבינים ויבינו שהחברה האזרחית מתקדמת כל הזמן, גם אם אזרחים בעלי תודעה משלמים מחיר כבד יותר כדי שעולמם של בני הדורות הבאים יהיה טוב יותר. אני מאמין שעד שתגדל בתי כבר יבוטל סעיף 105 (2) לחוק הפלילי ("הסתה לחתרנות"). אני מאמין שהחברה האזרחית תבטיח חופש ביטוי, כולל החופש לבקר את הממשלה, ולפקח על התנהלותה. אין גוף שצריך לפקח עליו יותר מן הממשלה...". הייתי רוצה לחלוק דברים אלה שכתב בעלי הו ז'יה עם הילדים שכתבו לנו מכתבים.

הלילה אני מתפללת ושולחת לכם, חבריי היקרים פרחים ואהבה ! מאחלת לכולכם שלום והצלחה רבה!

מחברתכם הנמצאת הרחק מכם,
זנג ז'יניאן