למה הם באים?
בשנים האחרונות, חיילים וקבוצות מיליציה חמושות בדרפור וסודן, מבצעים פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות כנגד אזרחים חפים מפשע. פשעים אלו כוללים: שריפות של בתים, אלימות פיזית, רצח ואלימות מינית מחרידה כלפי נשים. אלימות כלפי נשים במצבי קונפליקט היא חלק מתופעת האלימות המופנית כלפי אזרחים, אך בחלק ניכר מהסכסוכים באפריקה הפך האונס לכלי מלחמה לכל דבר ועניין, במסגרתו נאנסות בשיטתיות נשים וילדות.

מצב נורא זה, גרם לרבים מתושבי סודן להימלט מבתיהם. מעל 2.5 מיליון גברים, נשים וילדים הפכו פליטים או עקורים פנימיים (פליטים שנשארו בגבולות המדינה), הנסמכים על סיוע בינלאומי בכדי לשרוד. רוב הפליטים עברו את הגבול המערבי של סודן והגיעו לצ'אד, בה הוקמו על ידי האו"ם מחנות פליטים גדולים בהיקפם. מיעוטם של הפליטים הצליחו להגיע למצרים ולבקש בה מעמד של פליטות.

אולם במצרים לא תם סבלם. הפליטים המגיעים מסודן, סובלים מהתנכלויות חוזרות ונשנות על ידי המשטרה וכן על ידי האוכלוסייה האזרחית. בספטמבר 2005, לאחר שפליטים סודנים רבים התייאשו מהליך קבלת מעמד פליט מנציבות הפליטים של האו"ם, הם הקימו מאהל מחאה מול משרדי הנציבות. ניסיון דמוקרטי זה הפך במהרה לאירוע אלים על ידי המשטרה. בליל 29.12.2005 פיזרה המשטרה המצרית באלימות רבה את ההפגנה, ירתה במפגינים והרגה 27 מהם.

הפליטים, שחשוב לזכור כי נמלטו מן התופת בסודן, הבינו כי חייהם במצרים אינם בטוחים עוד וכי עליהם להמשיך לנדוד כדי לזכות בשקט ובביטחון המיוחלים, לפיכך הם החליטו לנדוד הפעם לישראל הסמוכה.

קבלת הפנים בישראל, והמשמעות החוקית
גם מדינת ישראל לא קיבלה את הפליטים הסודנים בזרועות פתוחות. להיפך, היא המשיכה את מסע הייסורים של הפליטים וכלאה אותם במתקני כליאה של משטרת ההגירה למשך חודשים רבים, כאילו מדובר בפושעים מסוכנים. לאחר מכן משרד הפנים הגדיר את הפליטים כנתיני מדינת אויב והאשים אותם בהסתננות. החוק למניעת הסתננות הינו חוק לשעת חרום, חסר כל מנגנון ביקורת שיפוטית. חקיקתו נועדה להתמודד עם מצב היסטורי בו פלסטינים ממצרים וירדן נכנסו לגבולות המדינה כדי לפגוע באזרחים.

ב-2006 לאחר שהמדינה הבינה כי אינה יכולה לגרשם חזרה לארץ מוצאם (שם הקרבות והתופת עדיין נמשכים) או למצרים, אשר קיימת סכנה כי תחזיר אותם לסודן, הורה בית המשפט להעבירם לחלופות מעצר בקיבוצים ומושבים. כיום, נמצאים בישראל מעל אלף פליטים. למרות דעת הקהל השלילית על תפקוד המדינה, הרשויות השונות עדיין מעבירות את האחריות לטיפול בהם מאחת לשנייה. מחפשי המקלט מוצאים את עצמם לעיתים נזרקים לרחובות, לחסדיהם של אנשים פרטיים, עמותות זכויות אדם וארגונים נוספים לא ממשלתיים.