מעצר ללא משפט (מעצר מנהלי)

מה זה?

מעצר ללא משפט (מעצר מנהלי) הוא מעצר המבוצע על סמך הוראה מנהלית המגיעה מהמדינה או הצבא. המעצר מתבצע ללא הגשת כתב אישום או העמדה למשפט בבית משפט פלילי. מרבית העצירים המנהלים נעצרים על רקע בטחוני ורובם המוחץ של העצירים המנהליים בישראל הם תושבי השטחים הפלסטינים הכבושים.

כ-692 פלסטינים מוחזקים כיום על ידי ישראל במסגרת צווים מנהליים.
יש להם שם וסיפור, הכירו אותם >>

מעצר מנהלי הוא מעצר המבוצע על סמך הוראה מנהלית המגיעה מהמדינה או הצבא. המעצר מתבצע ללא הגשת כתב אישום או העמדה למשפט בבית משפט פלילי. מרבית העצירים המנהלים נעצרים על רקע בטחוני ורובם המוחץ של העצירים המנהליים בישראל הם תושבי השטחים הפלסטינים הכבושים.

אנשים המוחזקים במעצר מנהלי נמצאים לעתים חודשים או שנים בכלא, מבלי לקבל מידע בנוגע לפרטי ההאשמות נגדם. במרבית המקרים, ראיות וחומרים משפטיים המצדיקים לכאורה את המעצר נותרים חסויים מעיניהם של העציר ועורך דינו, תחת טיעונים ביטחוניים. כתוצאה מכך, נשללת מעצירים היכולת להגן על עצמם או להפריך את ההאשמות נגדם. באופן זה, נשללת מהעצירים זכותם למשפט הוגן.

מאחר והוראות מנהליות ניתנות לחידוש מספר בלתי-מוגבל של פעמים, אף עציר מנהלי לא יודע מתי ישוחרר. גם לאחר השחרור, עצירים מנהליים לשעבר ממשיכים לחיות בחוסר וודאות בנוגע לאפשרות שיעצרו שוב.

על פי סעיף 9 של האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות (ICCPR), קיים איסור על מעצרים שרירותיים ונקבע כי נטילת חירות מאדם צריכה להתבסס על עילה והליכים המבוססים בחוק. בנוסף, האמנה קובעת כי עצירים צריכים להיות מיודעים בנוגע לאורך מעצרם וסיבות מעצרם וכי יש לאפשר להם גישה לבית משפט המוסמך לפסוק ללא דיחוי בנוגע לחוקיות מעצרם ולהורות על שחרורם אם המעצר אינו חוקי.

יש לציין, כי סעיף מס’ 4 באמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות קובע, כי תחת “מצב חירום ציבורי שמסכן את חיי האומה”, ניתן להשעות את סעיף מס’ 9 בנוגע למעצרים שרירותיים. על פי הגדרה, מצב חירום הוא מצב חוקי זמני המשמש כמענה למצבי איום קיצוניים וחמורים על אומה מסוימת. ישראל נמצאת במצב חירום מתמשך מאז שנת 1948 ומצב החירום בה הפך, למעשה, למצב תמידי. אמנסטי אינטרנשיונל רואה בזכות למשפט הוגן זכות בסיסית, אותה יש להבטיח בכל עת כמו גם במקרי חירום.

הזכות למשפט הוגן הינה זכות בלתי ניתנת להשעיה תחת אמנת ג’נבה.


ישראל אישרה את שתי האמנות הנזכרות לעיל. עם זאת, ישראל טוענת מזה זמן רב כי הסטנדרטים להם היא מחויבת מתוקף האמנות הנ”ל אינם ברי ישום בשטחים הפלסטינים הכבושים. עמדה זו של ישראל נדחתה מאז על ידי כל גופי האו”ם ובית הדין הבינלאומי לצדק.

בשנת 2001 מצאה ועדת האו”ם נגד עינויים, כי האופן בו ישראל משתמשת במעצר מנהלי איננו מתיישב עם האיסור על טיפול משפיל, בלתי אנושי או אכזרי. בשנת 2009 חזרה הוועדה בשנית על הערכה זו ואף העירה כי לעיתים השתמשה ישראל במעצר מנהלי למשך “תקופות ארוכות באופן מופרז”.

“הייתי בכלא במשך 18 שנים רוב הזמן תחת מעצר מנהלי. לרשויות אין כל אישום נגדי ואין בכוונתן להעמיד אותי למשפט. על איזה בסיס כופים עליי לצאת לגלות? אני רוצה לחיות במדינה שלי, אך מאחר שהעמידו בפניי את הבחירה הקשה בין הישארות בכלא לבין חיים בגלות עם אשתי, נאלצתי, על אף רצוני, לבחור באפשרות השנייה”. סלח אל-ארורי, לשעבר עציר מנהלי החי כיום בגלות בסוריה.

כל בתי הכלא (מלבד אחד) בהם מוחזקים עצירים מנהליים נמצאים בשטח ישראל. מעצרם של פלסטינים בתוך ישראל מפר את החוק הבינלאומי. על פי סעיף 49 ו-76 של אמנת ג’נבה הרביעית, אסירים שהנם אזרחים של שטח כבוש חייבים להיאסר בתוך השטח הכבוש ולא במדינת הכוח הכובש.

פעמים רבות נמנע מבני משפחותיהם של העצירים לבקר את קרוביהם הכלואים בשטחי ישראל, ולעתים, קרובי המשפחה היחידים שמקבלים אישורי-ביקור הם ילדים קטינים, בני פחות מ-18. הדבר נגרם עקב משטר ההיתרים של ישראל, המונע מחלק מהפלסטינים מלהיכנס לשטחה. איסור על ביקורי קרובים מהווה, לעתים, אמצעי ענישה.

בעוד שחלק מהעצירים המנהליים אכן שבים לביתם עם סיום המעצר, חלקם משוחררים אך ורק אם הם מוכנים לעזוב את השטחים הפלסטינים הכבושים ולצאת לגלות. אחרים אומנם חוזרים לשטחים, אך מועברים בכפייה מהגדה המערבית אל עזה.

אמנסטי אינטרנשיונל מתנגד בכל תוקף להגליה כפויה, כמו גם לגירוש אזרחים של שטח כבוש מביתם בכל מצב. סעיף 49 באמנת ג’נבה הרביעית אוסר על כוח כובש מלגרש או לעקור אזרחים מביתם בשטחים הכבושים.

שביתות רעב ומחאת העצירים המנהליים

בחצי הראשון של שנת 2012 פתחו מספר עצירים בשביתות רעב במחאה נגד מעצרם ללא אישומים, בתנאי בידוד ותוך מניעת טיפול רפואי וביקורי משפחה. במהרה, החלו גם עצירים נוספים לשבות רעב וב-17 באפריל 2012 כ-2,000 עצירים ואסירים שבתו רעב.

על פי דיווחים שהגיעו לאמנסטי אינטרנשיונל, במהלך השביתה נקט שירותי בתי הסוהר באמצעי ענישה שיטתיים כנגד העצירים השובתים. אמצעים אלו כללו מאסר בבידוד, סירוב העברת שובתי רעב שבריאותם התדרדרה לבתי חולים הערוכים לטפל במצבם ומניעת בדיקות רפואיות על ידי רופאים עצמאיים. חלק משובתי-הרעב אף דיווחו על תקיפות פיזיות מצד עובדי שירות בתי הסוהר.

ב-14 במאי 2012 נחתמה עסקה בין נציגי האסירים והרשויות הישראליות, אשר הביאה להשהיה של שביתת הרעב. על פי דיווחים, במסגרת העסקה הסכימה ישראל לשים סוף למאסר בבידוד של 19 אסירים שנמצאו בבידוד במשך 10 שנים, להסיר איסור בן 5 שנים על קיום ביקורי משפחה לאסירים מעזה ולדון בדרישות האסירים בנוגע לשיפור תנאי הכליאה.

אך עם חתימת העסקה לא נעלמו שביתות הרעב וגם לא הדיווחים על טיפול בלתי הולם באסירים.

אמנסטי אינטרנשיונל מתנגד למערכות המעצר המנהלי ככלל, משום שמדינות ברחבי העולם עושות בהן שימוש כדי לעקוף את הליכי המשפט התקין.

הארגון גורס כי יש להעמיד את כל האסירים הפוליטיים, לרבות אלו המוחזקים במעצר מנהלי, בפני אשמות פליליות המוכרות כחוק וכי יש להעמידם למשפט הוגן בתוך תקופת זמן סבירה, או לשחררם.

אמנסטי אינטרנשיונל מאמין, כי האופן בו מבוצעים מעצרים מנהליים בישראל ובשטחים הפלסטינים הכבושים מפר זכויות אדם.

קריאת אמנסטי אינטרנשיונל לישראל

  • להפסיק את השימוש במעצר מנהלי.
  • לשחרר באופן מיידי ובלתי-מותנה את כל אסירי המצפון.
  • לבטל את החוק בדבר לוחמים בלתי חוקיים ואת סעיפים 284 ו-294 בצו בדבר הוראות בטחון.
  • להגן על העצורים מכל צורות העינויים והטיפול הבלתי-הולם.
  • להבטיח כי שובתי רעב יטופלו באופן הומאני וכי יינתן להם טיפול רפואי בבתי חולים אזרחיים עם שירותים המותאמים לצרכיהם ורופאים על פי בחירתם.
  • להבטיח כי אסירים ועצירים שובתי רעב לא יענשו.
  • להבטיח, כי תיערך חקירה על ידי גוף עצמאי ובלתי-תלוי, שתבחן את תלונותיהם של חלק מהעצירים בנוגע עינויים וטיפול בלתי-הולם.
  • להבטיח, כי כל העצירים והאסירים יוחזקו בבתי כלא ומרכזי מעצר בשטחי הפלסטינים הכבושים וכי כולם – כולל עצירים מרצועת עזה – יקבלו ביקורי משפחה.
shadow

מוחמד אבו סחא, 24

אמן קרקס פלסטיני. נעצר בדצמבר האחרון באזור שכם על ידי הצבא הישראלי בטענה שהוא מהווה איום ביטחוני.
כל המידע אודות העצירים המנהליים מגיע מאמנסטי, בצלם, אדאמיר ו-maannews.com