המקרה של הכפר דהמש

הכפר דהמש הינו כפר לא מוכר המצוי בלב המדינה. למרות הימצאותו בתחום שטח השיפוט של מועצה אזורית עמק לוד, והיותו סמוך לשתי ערים רמלה ולוד, הכפר אינו מקבל הכרה בקיומו ותושביו אף אינם זוכים לשירותים בסיסיים כגון פינוי אשפה, תחבורה ציבורית

או רווחה. זאת ועוד, מהתושבים נמנעות תשתיות אלמנטאריות אשר מהוות בסיס לרמת חיים נאותה – כגון ביוב, תברואה, שטחים ירוקים ואף רישום כתובת מדויקת במשרד הפנים. במשך שנים רבות נאבקים תושבי דהמש להכרה במעמד הכפר, או לחילופין לקבלת שירותים מוניציפאליים מאחת הרשויות הסמוכות. הכישלון המתמשך של רשויות המדינה השונות להכיר ולשמור על זכויותיהם הבסיסיות של התושבים מהווה הפרה קשה של זכויותיהם של התושבים. יתר על כן, בבחינת הפיתוח והתכנון של האזורים הסמוכים לדהמש, עולה התמונה כי מדובר במדיניות של אפליה ברורה ומתמשכת אל מול התושבים היהודים באזור.

כיום מתגוררים בדהמש כ-600 תושבים בכ-70 בתי אב. אדמות הכפר מצויות בבעלות פרטית מוסדרת של הפלסטינים תושבי הכפר. מאז קום המדינה התעלמו המועצות המקומיות ורשויות התכנון באזור מקיומו של הכפר, וכך לא תוכנן הכפר מעולם באופן סטטוטורי, ובשל כך מעולם לא ניתנו היתרי בנייה לתושבי הכפר. כיום, לאחר עשרות שנים של הזנחה, טוענות הרשויות כי בתי המגורים בכפר הוקמו שלא כחוק ופועלות באופן שיטתי להוציא ולהפעיל צווי הריסה לרבים מבתי הכפר. חיי התושבים בכפר מלווים בפחד מתמשך מפני הריסת בתיהם והשלכתם לרחוב ללא חלופה מהמדינה.

1DSCN0151

60 שנה של אפליה

רוב המשפחות המתגוררות בכפר הינן משפחות שנעקרו מבתיהן המקוריים במהלך ולאחר מלחמת 1948.

במסגרת המדיניות של מדינת ישראל החדשה, לא הורשו רבים מהתושבים הפלסטיניים לשוב לבתיהם שמלפני המלחמה, ורוכזו בשכונות ובכפרים. המשפחות אשר יושבו בדהמש מקורן במקומות רבים, כגון רעננה, בית שאן, גדרה והנגב.

המשפחות שיושבו לדהמש קיבלו כפיצוי שטחי אדמה באזור דהמש, אם כי קטנים בצורה משמעותית מהשטחים המקוריים אשר היו בבעלותן. האדמות נרשמו כאדמות פרטיות של המשפחות (ומצב זה נכון עד היום) בתוך שטח המוגדר כשטח חקלאי. הכפר לא נכלל בשטח המוניציפלי של הערים הסמוכות רמלה ולוד, אלא נכלל בשטח השיפוט של המועצה האזורית עמק לוד. עניין זה הוא ייחודי, משום שמועצות אזוריות בישראל מורכבות ממועצות מקומיות עצמאיות, ואילו הכפר דהמש לא קיבל הכרה מהרשויות, כרשות מקומית עצמאית. וכך נוצר המצב הנוכחי בו הכפר אינו מקבל שירותים מוניציפליים מהמועצה האזורית משום שאינו מוכר כרשות מקומית. במשך שנים התעלמה המועצה האזורית עמק לוד מתושבי הכפר, והעלימה עין מהקורה בתחומו.

ההתעלמות מצרכיהם הבסיסיים של התושבים פוגעת בכל רקמות החחים של תושבי הכפר. “אין יותר קשה מזה. אין לנו רחובות, אפילו את הביוב נאלצנו להתקין בעצמנו, באופן פרטי. אין מתנ”ס, אין גישה לאוטובוסים, אין טיפת חלב, אין גן ילדים, אין פעוטון ואין משחקיה”, מספר עלי שעאבן, תושב הכפר.

בין יתר התחומים אשר בהם סבל הכפר מהזנחה ואפליה לאורך השנים, ניכר במיוחד נושא התכנון והבנייה. רשויות התכנון התעלמו לאורך שנים מעובדת קיומו של הכפר כמקום מגורים, ולאורך השנים ועד היום נשארה ההגדרה המקורית של אדמות הכפר כקרקע למטרות חקלאיות. תחת הגדרה זו, לא יכלו תושבי הכפר לבנות את בתיהם בצורה חוקית. לאורך השנים נעשו ניסיונות חוזרים ונשנים של תושבי הכפר לשנות את ייעוד הקרקע, ולאפשר להם לבנות את בתיהם על פי חוק, אולם הרשויות עומדות בסירובן.

תושבי הכפר, אשר יושבו על ידי המדינה באזור חדש אשר כלל מספר בתים מועט בעת היישוב, ונתקלו בחוסר עניין מרשויות התכנון המוסמכות, נאלצו לבנות את בתי המגורים שלהם ללא היתרי בנייה חוקיים. אולם ברור לחלוטין כי בנייה זו נעשתה ללא חלופה חוקית, וכי לא הייתה אפשרות כל שהיא לתושבי הכפר להשיג אישורי בנייה כאלו.

נושא חשוב ביותר לציון הינו האפליה אשר חווים תושבי דהמש בהשוואה לשכניהם באיזור. במשך השנים אפשרו רשויות המדינה לרשויות מקומיות באיזור לשנות את ייעוד הקרקע החקלאית בתחומן לשטח לבנייה עירונית (הפשרת קרקעות). כך, לשם השוואה, הצליחה עיריית רמלה להפשיר שטח של כ-140 דונם למטרות בנייה. שטח זה הינו קרוב ביותר לדהמש ומהווה דוגמא לסטנדרטים השונים אשר משמשים את רשויות התכנון בבואם לדון במקרה דהמש.

dscn0874

הריסות בתים- פתרון יחידי או מוצא אחרון?

כיום טוענת המועצה המקומית עמק לוד כי בתי דהמש נבנו בצורה בלתי חוקית וכי יש להוציא צווי הריסה לבתי הכפר. כך אנו רואים, כי במקום לנקוט גישה של הכרה בזכויות ופתרון ההזנחה והאפליה ארוכת השנים, ממשיכה המועצה המקומית להתעלם מזכויותיהם הבסיסיות של תושבי הכפר לדיור ולרמת חיים נאותה.

הפחד המתמשך המלווה את תושבי הכפר מהריסה מיידית של בתיהם פוגע קשות באורח חייהם התקין של התושבים. “הילדים מדוכאים”, מספרת פרידה שעאבן, תושבת הכפר, “הם פוחדים כי ברגע שיצאו מהבית, לא יהיה להם בית לחזור אליו”. מאז הריסת 13 מבתי הכפר אשר התרחשה בשנת 2008 לעיני רבים מתושבי הכפר, חוו חלק מהילדים התדרדרות בלימודיהם ואף הביאה לתופעה של הרטבה במיטות, סיפרה פרידה.

צווי ההריסה העומדים תלויים כנגד בתים רבים בכפר מהווים את החוליה האחרונה, והקשה ביותר, של הפרת זכויותיהם של התושבים. פינוי בכוח והריסת בתים הינו הפרה של זכויות אדם, והממשלה מחויבת לאסור על הפינוי ולמנוע אותו בפועל. לפי סטנדרטים בינלאומיים פינוי בכוח משמעותו פינוי של אנשים כנגד רצונם מהבית או חלקת האדמה בה הם שוהים, מבלי לספק להם סיוע משפטי נאות, כולל התרעה מספקת, יעוץ, הליך תקין והבטחה של מגורים אלטרנטיביים. כמו כן יש להתייחס לפינוי כאמצעי של מוצא אחרון, לפני הפינוי יש לבחון את כל החלופות האפשריות. לבסוף על הממשלה לוודא שאף אדם לא יישאר חסר בית או פגיע להפרות של זכויות האדם, כתוצאה מהפינוי.

סטנדרטים בסיסיים אלו, אשר מגדירים את מחויבות מדינת ישראל להגן על הזכות לדיור של תושביה, מבוססים על סמך מספר אמנות בינלאומיות.
סעיף 25 (1) של ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם (1948) קובע כי “כל אדם זכאי לרמת חיים נאותה לבריאותם ולרווחתם, שלו ושל בני ביתו, לרבות מזון, לבוש, שיכון, טיפול רפואי, שירותים סוציאליים כדרוש וזכות לביטחון…”. בנוסף, האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות (1966), אשר אושררה על ידי ישראל ב-1991, קובעת בסעיף 11 (1) כי “מדינות שהן צד באמנה זו מכירות בזכות כל אדם לרמת חיים נאותה עבורו ועבור משפחתו, לרבות מזון, מלבושים ודיור נאותים, ולשיפור מתמיד בתנאי קיומו. המדינות כאמור ינקטו צעדים מתאימים כדי להבטיח את מימוש הזכות האמורה, ולתכלית זו מכירות בחיוניותו של שיתוף-פעולה בינלאומי מבוסס על הסכמה מרצון.”

ניכר כי מדינת ישראל כושלת בהגנה על אזרחיה תושבי דהמש, והוצאת צווי ההריסה אינה עומדת בסטנדרטים הבסיסיים אשר צוינו. יתר על כן, הדרת התושבים מקבלת שירותים מוניציפליים ושירותי רווחה בסיסיים מהווה המשך ההפרה של זכויותיהם החברתיות והכלכליות.

הדרת קולם של תושבי דהמש

במשך שנים ניסו להיאבק תושבי דהמש על זכויותיהם, אך נענו בהתעלמות מצד הרשויות השונות. משום כך, החליטו תושבי הכפר לקדם תכנית מטעם עצמם אשר תסדיר את המעמד התכנוני של הכפר. בינואר 2007 הגישו התושבים תכנית מתאר מטעמם לרשויות התכנון, בעלויות ניכרות מצדם. כל הנסיונות לקדם תכנית זו נדחו על הסף, ועד היום לא קיימו רשויות התכנון דיון מסודר על התכנית אשר הגישו תושבי הכפר.

עראפת עיסמאעיל, יושב ראש ועד תושבי הכפר, תיאר את תחושת התושבים לאור ההתעלמות מצד המדינה: “המצב מעלה המון שאלות, ואני שואל את עצמי כאדם מדוע הם מתעלמים ממני? דבר זה לעיתים רבות גורם לתסכול. לדעתי זה מעמיק את הקרע בין הערבים ליהודים, אך בסופו של דבר, זה נותן לי כוח בלהראות שאני קיים, על אף שהתחושה שהם רוצים למחוק אתי”.

על רשויות המדינה השונות לאפשר לתושבי קהילות להשתתף באורח פעיל ולהשמיע את קולם בנוגע להחלטות על אורח חייהם וזכויותיהם הבסיסיות. התעלמות גורמי המדינה ממחאתם של התושבים, ומהפתרון החלופי המוצע על ידם דרך תכנית המתאר שהוגשה, הינה המשך הפרת זכויותיהם של תושבי הכפר ומהווה הדרה בפועל של תושביו הפלסטיניים של הכפר מתהליך קבלת ההחלטות המתייחס אל חייהם.

המלצות מיידיות לרשויות המדינה

הקפאה מיידית של צווי ההריסה התלויים לבתי תושבי דהמש!

1. דיון ענייני בתכנית המתאר אשר הגישו התושבים ומתן יכולת נאותה לתושבי הפלסטיניים להשמיע את קולם ולהשתתף בהליך קבלת ההחלטות.

2. קבלת חלופה תכנונית אשר תמנע מהרס בתיהם או מפינויים בכוח של תושבי דהמש, ואשר תסדיר את מעמדו התכנוני של הכפר בשיתוף עם הקהילה.

3. חיבור מיידי של תושבי הכפר לתשתיות בסיסיות ומתן שירותי רווחה באופן שווה ובלתי-מפלה כאזרחי המדינה.