דיור לא מוכר – משבר עולמי

יותר ממיליארד אנשים ברחבי העולם גרים במסגרות מגורים שמוגדרים על ידי ממשלות כלא-חוקיים. הבעיה הזו רק הולכת ומחריפה בעקבות פינוי בכוח של תושבים מטעמים אסטטיים או לצורך בניית פרויקטים של מגורים שלא נגישים לתושבים המפונים. לפי הקצב הנוכחי, עד 2030 יותר מ-2 מיליארד תושבים יגרו במגורים לא מוכרים.[1]

בגלל שהמדינות מגדירות מסגרות מגורים מסוימות כלא חוקיות, הרשויות מסרבות לספק לתושבים שירותים חיוניים באופן שמסכן את חייהם, שירותים שמובטחים להם בחוק כחלק מזכויות האדם שלהם. בין היתר זכויות אלו מנוסחות במסגרת “הכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם” (1948) ו-“האמנה לזכויות אדם ובאמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות” (1966). מהדיירים במגורים לא מוכרים נמנעת גישה למקורות מים ראויים, הם סובלים מתנאי סניטציה ירודים והגישה של ילדיהם לחינוך מוגבלת. כמו כן, הם נוטים לסבול מהפרות נלוות של זכויותיהם, הם חשופים יותר לאלימות, הן פלילית והן של הרשויות; הם חיים תחת איום מתמיד של פינוי בכוח; ואינם זוכים לשירותים בסיסיים של המדינה כמו בריאות. לבסוף, דיירים במגורים לא מוכרים מודרים מתהליך קבלת ההחלטות בדבר עתידם. לרוב, התושבים לא מוזמנים לדיונים של הרשויות על עתיד המגורים שלהם וחיים בצל אי ודאות וסכנה מתמדת של גירוש.[2]

המחויבות הפורמאלית של ישראל לזכויות דיור

מדינת ישראל מחויבת להגן על הזכות לדיור של תושביה, על סמך מספר אמנות בינלאומיות.

סעיף 25 (1) של ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם (1948) קובע כי “כל אדם זכאי לרמת חיים נאותה לבריאותם ולרווחתם, שלו ושל בני ביתו, לרבות מזון, לבוש, שיכון, טיפול רפואי, שירותים סוציאליים כדרוש וזכות לבטחון במקרה של אבטלה, מחלה, אי-כושר לעבודה, אלמון, זקנה או מחסור אחר בנסיבות שאינן תלויות בו.”

האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות (1966), אשר אושררה על ידי ישראל ב-1991, קובעת בסעיף 11 (1) כי “מדינות שהן צד באמנה זו מכירות בזכות כל אדם לרמת חיים נאותה עבורו ועבור משפחתו, לרבות מזון, מלבושים ודיור נאותים, ולשיפור מתמיד בתנאי קיומו. המדינות כאמור ינקטו צעדים מתאימים כדי להבטיח את מימוש הזכות האמורה, ולתכלית זו מכירות בחיוניותו של שיתוף-פעולה בינלאומי מבוסס על הסכמה מרצון.”

כמו כן על הרשויות לזכור שפינוי אדם מביתו מפרה את זכותו לפרטיות, כפי שמופיעה בסעיף 17 (1) של האמנה אמנה בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות, (1966): “לא יהיה אדם נתון להתערבות שרירותית או בלתי- חוקית בצנעת הפרט שלו, במשפחתו, בביתו או בכתובתו, או לפגיעות בלתי חוקיות בכבודו או בשמו הטוב.” פינוי אדם מביתו מביא לחילול צנעת הפרט שלו, משפחתו וביתו.

לצד האמנות הבינלאומיות, הזכות לדיור מעוגנת בשורה של חוקים מדינתיים שמחייבים את המדינה להגן על זכות זו. החקיקה בארץ מפוזרת בסעיפים של חוקי דיור שונים, אך בין היתר ניתן למצוא שם את הבטחת זכויות הדייר השוכר, הן בדיור הציבורי והן בשוק הפרטי. בין היתר נקבע בחוק שאין לפנות דייר מדירת מגורים ללא הבטחת דיור חלופי. בנוסף יש התייחסות מיוחדת בחוק לאוכלוסיות מסוימות, כמו החובה להסדיר את נגישות המגורים לבעלי מוגבלות והעדפות של ניצולי שואה, נזקקים ומשפחות חד הוריות בהקצעת דיור ציבורי. עם זאת, המדינה מעולם לא ניסחה מדיניות דיור ברורה ומנסה לטשטש את המחויבות שלה לאזרחיה.[3]

משמעות המחויבות של ישראל לזכויות הדיורמהו דיור הולם?

על פי “האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות” (1966), והמוסדות הנגזרים ממנה, נקבע כי הזכות למגורים נאותים, זכות אשר המדינה מחויבת להגן עליה, כוללת[4]:

  • מגורים שחוקיותם מעוגנת בחוק
  • זמינות של שירותים ותשתיות
  • מיקום
  • היות המקום ראוי למגורים (habitability)
  • בר השגה כספית (affordability)
  • נגיש (accessibility)
  • מתאים לתרבות המגורים המקומית

פינוי בכוח (forced eviction) כהפרת הזכות הבסיסית לדיור

פינוי בכוח הינו הפרה של זכויות אדם, והממשלה מחויבת לאסור על הפינוי ולמנוע אותו בפועל. לפי סטנדרטים בינלאומיים פינוי בכוח משמעותו פינוי של אנשים כנגד רצונם מהבית או חלקת האדמה בה הם שוהים, מבלי לספק להם סיוע משפטי נאות, כולל התרעה מספקת, יעוץ, הליך תקין והבטחה של מגורים אלטרנטיביים. כמו כן יש להתייחס לפינוי כאמצעי של מוצא אחרון, לפני הפינוי יש לבחון את כל החלופות האפשריות. לבסוף על הממשלה לוודא שאף אדם לא יישאר חסר בית או פגיע להפרות של זכויות האדם, כתוצאה מהפינוי.
ועדת האו”ם לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות קבעה סטנדרטים בסיסיים בהם המדינה צריכה לעמוד לפני שהיא מפנה תושבים מביתם:

  • התייעצות מוקדמת ואמיתית עם האנשים אשר עשויים להיות מושפעים מהפינוי
  • מתן התרעה מספקת לתושבים, לפני הפינוי
  • מידע על הפינוי המוצע ובמידת האפשר מידע על השימוש העתידי בקרקע המפונית
  • פקדי ממשלה או נציגיהם צריכים להיות נוכחים במהלך הפינוי
  • זיהוי ברור של כל העובדים והפעילים המעורבים בפינוי
  • להקפיד שהפינוי לא יתבצע בתנאי מזג אויר לא מתאימים או בלילה, אלא אם כן המפונים הסכימו לכך
  • אספקת יעוץ משפטי
  • אספקת סיוע משפטי לאנשים הזקוקים לצורך לכך לצורך תביעות פיצויים
  • כמו כן, על המדינה לדאוג לכך שאף אחד מהמפונים לא יהפוך לחסר בית כתוצאה מהגירוש ושמגורים אלטרנטיביים יסופקו עבור כל הזקוקים לכך.[5]

אפליה של קהילות ילידים בתוכניות פיתוח – הן בבחינת התעלמות מצרכיהם והן בבחינת מניעת התפתחות

שורה של הסכמים ואמנות מעגנים את הזכות של קהילות ילידיות שיוועצו בהם בפרויקטים שעלולים להשפיע על תנאי המחייה שלהם. בין היתר הזכות הזו מעוגנת באמנה בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות (שאושררה בישראל בשנת 1991), האמנה בדבר זכויות כלכליות, סוציאליות ותרבותיות (שאושררה בישראל בשנת 1991), האמנה בדבר ביעורן של כל הצורות של אפליה גזעית (שאושררה בישראל בשנת 1979) והצהרת זכויות הילידים ואוכלוסיית השבטים.
הועדה לביעור כל צורות האפליה הגזעית (ועדה של האו”ם שפועלת בשם האמנה שישראל אשררה) אימצה את הקריטריון “חופשי, מוקדם והסכמה מושכלת”, בעבודתה נגד אפליה של ילידים בתוכניות פיתוח. העיקרון קובע כי:
חופשי – הסכמה צריכה להינתן באופן חופשי ממניפולציה, כפייה, איום, פחד מפני פעולות תגמול, שחיתות או חוסר שוויון ביחסי הכוחות.
מוקדם – יש לאפשר לילידים זמן מספיק כדי לתת את הסכמתם החופשית לפעילות המוצעת, מתוך התחשבות בערכים, במסורת ובנסיבות שלהם.
הסכמה מושכלת – המטרה של הפעילות צריכה להיות מוגדרת באופן מלא וברור ומנוסח מתוך התחשבות בהשפעה של הפעילות על התרבות הספציפית. חייבים לידע את הילידים בדבר זכויותיהם (כולל זכויותיהם על קרקעות, משאבים וידע מסורתי) ואת זכותם לזכות לייעוץ חסר פניות.
ככל שלפעילות תהיה השפעה רבה יותר על קהילות הילידים, כך גדלה החובה שמוטלת על יוזמי הפעילות להבטיח את שלושת הקריטריונים הללו.[6]
לצד
הזכויות המגנות על עמים ילידים מפני תוכניות פיתוח שעלולות לפגוע באיכות חייהם, הם זכאים לזכות חיובית של פיתוח האדמות והמשאבים, שכלפיהם יש להם זיקה מסורתית:
“לילידים יש את הזכות לבעלות, שימוש, פיתוח ושליטה על אדמתם, הטריטוריות שלהם והמשאבים שבחזקתם מתוקף בעלות מסורתית או כל סוג אחר של שימוש או חזקה, בנוסף לאלה שהם רכשו בדרכים אחרות.” מתוך הצהרת האו”ם על זכויות של עמים ילידים, 2007.[7]

[1] Amnesty International, “Slums: Human Rights Live Here”, May 2009.
[2] Ibid.
[3] גיל גן-מור, האגודה לזכויות האזרח בישראל, “הנדל”ניסטית: הפרה של הזכות לדיור על ידי מדינת ישראל”, יולי 2008, עמ’ 15-16.
[4] Amnesty International, “From Promises to Delivery: Putting Human Rights at the Heart of the Millennium Development Goals”, June 2010, p. 24.
[5] Amnesty International, “Kenya: the Unseen Majority: Nairobi’s Two Million Slum-Dwellers”, 2009, p. 15.
[6] Amnesty International, “Don’t Mine Us Out of Existence: Bauxite Mine and Refinery Devastate Lives in India”, February 2010, p. 28.
[7] Amnesty International, “Don’t Mine Us Out of Existence: Bauxite Mine and Refinery Devastate Lives in India”, February 2010, p. 80.