לכולנו מגיעות זכויות אדם, אסור לנו להתעלם מהן, עלינו להכיר אותן, להבין אותן וללמוד מהן. מאגר המידע מציע תשובות לשאלות שנשאלות כמעט על ידי כל אחד, אתם מוזמנים להציף עוד שאלות ועוד תשובות
עד סוף השנה ההוצאות הצבאיות בעולם יגיעו לכ- 1,056 מיליארד דול ר , פי 15 מההוצאות לסיוע הומניטארי בעולם. תעשיית הנשק העולמית היא הסקטור השני ברווחיותו, קודמת לו אך ורק תעשיית הסמים הבלתי חוקית. בכדי לאפשר למדינות להגן על עצמן אך בו בזמן למנוע החרפה של סכסוכים חמושים, עוני, פגיעה בנשים והפרות נוספות של זכויות אדם, האו"ם, ארגונים אזוריים ואמנות בינלאומיות שמו סייגים שונים על הסחר בנשק. חרמות הושמו על מדינות המפרות את החוק הבינלאומי ופוגעות באוכלוסיות אזרחיות, או מדינות בו הזרמת נשק לתוכן רק תחריף סכסוכים ארוכי שנים.
אך כאשר חמש מהמדינות המתועשות והעשירות ביותר בעולם: ארה"ב, אנגליה, רוסיה, צרפת וגרמניה אחראיות על כ- 82 אחוזים מהעברות הנשק בעולם ("איקאה של תעשיית הנשק"), הפיקוח על הסחר בנשק תלוי ברצונם. בהמשך נציג את הדו"ח ונפרט כיצד תעשיית הנשק העולמית מנצלת פרצות בתקנות ובחוקים, מפרה חרמות בינלאומיים ופוגעת בזכויות אדם. הדו"ח קורא להאצת התהליך שהאו"ם התחיל להכנת אמנה המפקחת על הסחר העולמי בנשק, ולדאוג שהיא תעמוד בסטנדרטים של החוק ההומאניטארי הבינלאומי.
הסחר העולמי בנשק הוא בעל כיוון מובהק, הנשקים זורמים על-פי רוב ממדינות מתועשות ועשירות למדינות מתפתחות ועניות. הדו"ח מציג כיצד נשק המיוצר במדינות המתועשות מגיע בסופו של דבר לאזורי סכסוך כמו קולומביה, סודן ואוזבקיסטן. השימוש בנשק זה הביא להרג ופציעת אזרחים, הפיכת רבים לפליטים ומלמד על הצורך המיידי לחקיקת חוקים בינלאומיים להגבלת תעשיית הנשק המתפתחת.
הדו"ח חושף שתי פרצות מרכזיות בהגבלות ובפיקוח על הסחר בנשק: כאשר מדינות לא יכולות למכור נשקים שלמים היא מוכרת אותם בחתיכות. מכיוון שהאיחוד האירופי וארה"ב מטילות אמברגו נשק על סין מאז הטבח בכיכר טיאנאנמן (3 ביוני 1989), ארה"ב וקנדה סירבו למכור מסוקי תקיפה לסין. אך עדיין מסוק התקיפה הסיני החדיש Z-10 , מצויד בטכנולוגיה של חברות מבריטניה, איטליה, קנדה, ארה"ב, צרפת וגרמניה. סין מצידה מוכרת מסוקי תקיפה לארצות שונות ובכללן לסודן, שנמצאת תחת אמברגו נשק מלא של האיחוד האירופי.
בכדי למכור נשק למדינות "בעייתיות" ובו בזמן לשמור על החוקים הקיימים, מדינות רבות דוגלות בטקטיקה של, "דברים שלא מוכרים מכאן, מוכרים משם". כלי רכב צבאיים מסוג "לנד רובר" (אשר 70 אחוז מחלקיו מיוצרים בבריטניה), שימשו את הצבא האוזבקי בטבח המפגינים במאי 2005. חלקי הרכב נשלחו ארוזים לטורקיה, שם הורכבו וסופקו לממשלת אוזבקיסטן. לממשלת בריטניה לא היה כל שליטה על תהליך המכירה מכיוון שהחלקים לא הורכבו בשטחה, וכך כל אחריות לפגיעות הקשות בזכויות אדם ע"י הטכנולוגיה שלהם הוסר מכתפיה.
ההקשר הישראלי: על פי דו"ח זה, ישראל, ביחד עם ברזיל, הודו, סינגפור, דרום אפריקה ודרום קוריאה היא בין המדינות שהכניסו חברות חדשות לרשימת 100 חברות הנשק המובילות בעולם. לישראל יש ארבע חברות ברשימת ה-100: אלביט, רפא"ל, תע"ש ותע"א. שני שליש מהנשק המיוצר בישראל מיועד לייצוא. "יצוא נשק מישראל ומעורבות של ישראלים בסחר בנשק חייבים להיות מפוקחים ותחת מעקב", אומר אמנון וידן, מנכ"ל אמנסטי אינטרנשיונל בישראל לשעבר, "לסוחרי הנשק ולמדינת ישראל יש אחריות כלפי השימוש שנעשה באותם נשקים. עסקאות סיבוביות והעלמת עין אינן מסירות מהם את האחריות הישירה לגבי השימוש שנעשה באותם נשקים".
תרומת ישראל למצב
ישראל היא מעצמה בקנה מידה בינלאומי. מדינת ישראל נמצאת בין עשר המדינות בעלות נפח יצוא הנשק הגדול ביותר בעולם, וזאת למרות העובדה שישראל כמעט ולא מוכרת פלטפורמות שלמות (מטוסים, ספינות, מסוקים, תותחים, וכ"ו). היא כן מוכרת טכנולוגיה, ידע ונשק, והיא אינה עושה איפה ואיפה בין הקליינטים שלה.
מאז ימיו של נחום מנבר, ואף לפניו, ישראל קיימה מדיניות של ייצוא נשק וטכנולוגיה לכל מדינה שתהיה מוכנה לקנות ממנה. איראן החומייניסטית, דרום אפריקה תחת משטר האפרטהייד, ארגנטינה וצ'ילה תחת רודנים רוצחים, ליבריה של הרודן צ'רלס טיילור, רואנדה בזמן הג'נוסייד, סין שלאחר טיאנאנמן.
ב-1999 אמנסטי אינטרנשיונל פרסמה דו"ח על מכירת נשק האמריקאית, קנדית וישראלית לכוחותיו של לורן קאבילה בקונגו. למרות ששאר העולם ראה במעשים הקורים בקונגו פשע נגד האנושות ישראל מצאה לנכון למכור נשק למדינה הנמצאת בעיצומה של סכסוך מזוין, אשר בחר בטקטיקות של פגיעה באוכלוסייה אזרחית בכדי ליצור מנוף פוליטי. אותה מדינה, מהעניות בעולם, שילמה לישראל את המחיר שביקשה לא בכסף אלא באמצעות "יהלומי דמים". יהלומים שנכרו על ידי עבדים שנחטפו בידי הממשל של קאבילה, ומתו ברבבותיהם במכרות למען הרווח הישראלי. תנועת נשקים זו חזרה על עצמה שוב ב-2002, למרות חרם בינלאומי. הפעם אלו היו סוחרי נשק ישראלים, בין האחרים, אשר מכרו באופן פרטי את כלי המלחמה והניעו את הסכסוך לעוד גל של שפיחות דמים קשה.
הגישה הקלה לנשקים קלים וקטנים, ההורגים אלף איש מדי יום ביומו מסביב לעולם, מערערת את תהליכי פיזור הנשקים, החזרת הלוחמים לחיים נורמטיבים ושליחת הילדים-החיילים בחזרה לבית הספר. יציבותן של מדינות ואזורים שלמים נזרק לפח בשביל חופן של דולרים, או יהלומים. אמנסטי אינטרנשיונל, אוקספאם ורשת הפעולה הבינלאומית על נשקים קטנים חברו לקמפיין הקורא לפיקוח על הסחר בנשק כבר ב-2003. בימים אלו מתקיימת באו"ם ישיבה של ועדה אשר תפקידה לדון ולסקור את יישום תכנית הפעולה של האו"ם למניעת סחר בלתי חוקי של נשקים קטנים וקלים בעולם ועל שיטות לפעול להגבלת התופעה.
בועידה זו נוצרה אפשרות לבצע צעד היסטורי אשר יתחיל תהליך שיגן על מאות מיליוני אזרחים בעולם. אנחנו קוראים למדינות השותפות בועידה ולעולם כולו לתמוך בקווי יסוד גלובאליים לסחר בנשק, קווים הדומים לנורמות של האיחוד האירופאי, נורמות אשר לוקחות לתוך החישוב גם את המחיר שאזרחי העולם ישלמו עם נשק קל יגיע למדינתם. הועידה תמליץ לאסיפה הכללית של האו"ם על צעדים קונקרטיים לקידום הנושא, אנחנו מצפים מחברי הועידה לקבל את העקרונות למלחמה בסחר בנשק. עקרונות המושתתים על עקרונות זכויות האדם שמוצהרות בצ'רטר של האו"ם.
מדינת ישראל הביעה תמיכה גלויה באמנה בינלאומית לפיקוח על סחר בלתי חוקי בנשק במכתב למערכת הארץ מה-21 למאי 2006, ע"י סגן מנהל המחלקה לבקרת נשק במשרד החוץ, מר מאיר יצחקי. אנחנו מאמינים ותולים תקוות שמדינת ישראל תומכת באמנה זו בכדי לפקח על הסחר בנשק בעולם ולא רק על הסחר הבלתי חוקי בנשק לשטחים הכבושים.
