היסטורית זכויות הנשים בעולם

בשנת 1791   אולימפיה דה גאוג'ס , בתו של קצב אשר במקצועה הייתה מחזאית ופעילה פוליטית, כתבה את "ההצהרה של זכויות הנשים". הצהרה זו נכתבה כתגובה להצהרת זכויות הגברים, שנכתבה בעקבות מלחמת האזרחים בצרפת. לטענת אולימפיה, הצהרת הגברים אינה מתייחסת לנשים, והדגישה את הצורך בהשכלה לנשים.

 

בשנת 1792 , בהשפעת המהפכה הצרפתית, פרסמה מארי וולסטונקרפט , שנחשבת ל"אם הפמיניזם", את ספרה "ההגנה על זכויות נשים": "כאשר הגברים נלחמו למען זכויותיהם, ולמען זכותם להחליט בכל הנוגע לאושרם שלהם, אין זה הוגן וצודק לשעבד נשים, גם אם אתה מאמין שאתה פועל למען אושרן".

 

חוסר השוויון בין גברים ונשים, בא לידי ביטוי במספר סוגיות בהן נשללו מנשים זכויותיהן:

 

· לא הייתה להן שליטה חוקית על ילדיהן.

 

· לא יכלו להתגרש.

 

· לא הייתה להן שליטה על הכנסתן (שכן היא הייתה שייכת לבעל).

 

· אסור היה להן ללמוד באוניברסיטאות.

 

· לא יכלו להשיג משרות.

 

· העבודה במפעלים לא סיפקה שכר מספיק למחייה.

 

בשנת 1860  החל מאבק הנשים לזכות הבחירה, מאבק שלא נשא פרי במאה ה- 19. בשנת 1903  הוקם ה"ארגון החברתי והפוליטי של נשים" ( WSPU ) ונשים החלו לפעול בתוקפנות להשגת זכויותיהן. הן השתמשו בכל האמצעים הדרושים להשגת תמיכה ציבורית נרחבת. דוגמאות לטקטיקות בהן השתמש הארגון עד 1914 : התנגדות למעצר, הפגנות פומביות, קיום שביתות רעב, שבירת חלונות ואף הצתות והריסת רכוש.

 

עם סיומה של מלחמת העולם הראשונה (1918) קיבלו נשים מעל גיל 30 את הזכות להצביע. המאבק על הזכות להצביע נמשך עד שנת 1928 , כשאז הזכות להצביע ניתנה לנשים מעל גיל 21.

 

כיום, המאבק למען זכויות נשים הרחיב את תחומיו, ואינו מסתפק רק בשוויון פוליטי (כלומר, בזכות לבחור ולהיבחר). המאבק היום מתנהל גם בתחום הכלכלי, החברתי ועוד. במהלך שלושת העשורים האחרונים התקיימו ארבעה כנסים בין-לאומיים בנוגע לזכויות נשים: הכנס הראשון התקיים במקסיקו בשנת 1976, והיווה למעשה אבן יסוד במאבק הבינלאומי למען זכויות נשים. הכנס השני התקיים בדנמרק ב- 1980, ובו הוחלט על "תכנית פעולה" למען זכויות הנשים בשנות ה- 80'. הכנס השלישי התקיים בקניה ב- 1985, ובו הוחלט על "תכנית עבודה" לקידום נשים עד שנת 2000. הכנס הרביעי נערך בסין ב- 1995, וגובש בו "מסמך פעולה" להשגת שוויון בין המינים. כנס זה לווה בהסתייגויות רבות לגבי ההחלטה לקיימו דווקא בסין, בעקבות מצב זכויות הנשים (וזכויות האדם באופן כללי) העגום השורר במדינה.

 

למיליוני נשים ברחבי העולם, שנות ה- 90' הביאו טרור, מחסור ומאבק תמידי באי-צדק. נשים הן הקורבנות "הבלתי נראים" של שנות ה- 90'. רוב הפליטים בעולם הם נשים וילדים; רוב עניי העולם הם נשים וילדים; רוב פגועי המלחמה הם נשים וילדים. קשה לעצור את הפרות זכות האדם נגד נשים, בעיקר כיוון שהתופעה מוסווית ונעלמת מהעין.

 

כל שנה, לפי UNICEF , יותר ממיליון ילדות מתות כיוון שנולדו נקבות. יותר נשים וילדות מתות בכל יום מצורות שונות של אלימות ואפליה על בסיס מגדרן, מאשר מכל סוג אחר של ניצול. נשים נמצאות בסיכון מפני סוגים שונים של התעללות וניצול על-ידי ארגונים פרטיים ועל-ידי אנשים, בשל מינן. מדינות מעטות מתייחסות לנשים כפי שהן מתייחסות אל גברים.

 

בשני העשורים האחרונים הוקמו ארגוני נשים בעולם כולו. נשים רבות, מתחומי עיסוק שונים, מקדישות עצמן למאבק למען נשות העולם. חלק מהנשים עובדות למען קרובים "נעלמים" שלהן; חלקן עוסקות בפעילות קהילתית, נאבקות למען זכויות בסיסיות; אחרות הן עורכות-דין המחפשות אחר הצדק לאלו שלא מיוצגות; ואחרות נאבקות נגד עינויים, אלימות, או למען התייחסות שווה בין גברים לנשים במקומות העבודה השונים.

 

גילויים אלו של אומץ, יצירתיות ומחויבות, נתקלו בחומה של אדישות שלטונית ודיכוי מרושע. שלטונות מעטים ראו בעבודה של ארגוני נשים למען זכויות אדם עניין לגיטימי, הקשור לזכויות פוליטיות ואזרחיות בסיסיות. שלטונות ברחבי העולם לא מונעים הפרות של זכויות אדם בסיסיות כלפי נשים: הן מעונות, נהרגות, "נעלמות" ונעצרות באופן שרירותי. חלק מהפרות זכויות האדם, כמו אונס על-ידי השלטונות וסוכניהן, מופנות ישירות כלפי נשים.

 

פגיעות ייחודיות בנשים:

 

1. נשים וילדים במלחמה (כולל פליטות).

 

2. אפליה הנובעת כתוצאה מתפיסה דתית.

 

3. אפליה הנובעת כתוצאה מתפיסה תרבותית.

 

4. אפליה הנובעת מהמאבק לשוויון בין המינים.

 

5. נשים הנפגעות כתוצאה מהמאבק למען זכויות אדם.

 

נשים וילדים  במלחמה

 

בחודשים אפריל - יוני 1994, יותר מ- 500,000 בני-אדם, בעיקר בני שבט הטוטסי, נהרגו בהשמדה מתוכננת ברואנדה (השמדה שנועדה לחסל את בני הטוטסי). במהלך תקופה זו, ובחודשים שבאו לאחר מכן, נאנסו מאות נשים וילדות בידי הכוחות התוקפניים, בעיקר מבני שבט ההוטו. עבור נשים רבות, האונס היה המחיר שהיה עליהן לשלם על מנת לשרוד. רבות מהנשים שנאנסו לא התקבלו על-ידי בני משפחותיהן. בנוסף, תינוקות רבים נולדו בעקבות מעשי האונס, וננטשו. נשים רבות נאנסו על בסיס קבוע במשך חודשים, בזמן שהוחזקו כבנות ערובה.

 

תחת הממשל החדש ברואנדה, נערך מחקר בנוגע לנשים, בו התגלה כי בבירה עצמה, קיגלי, ידוע על 305 נשים שנאנסו במלחמה (יש לזכור שנשים רבות העדיפו שלא להודות בכך). אנטזיה קנקזי הייתה מורה בקולג', וגרה בפרבר של הבירה. בעלה נרצח בטבח ברואנדה, ואנטזיה "זכתה" בחייה בזכות אונס ברוטאלי שנכפה עליה במשך שלושה חודשים. בתום שלושה חודשים אלו הושלכה לקבר המונים בכדי שתמות בו. היא הצליחה לשרוד, אך שילמה מחיר פיזי ופסיכולוגי כבד. בתה בת ה- 13 ניצלה מאונס לאחר שהתחננה בפני החיילים.

 

סולנג' בת ה- 16 איבדה את כל משפחתה בטבח. היא נאנסה ועונתה בידי שישה חיילים. אבנים ומקלות הוכנסו לאיבר מינה, וכיום היא סובלת מנכות מהמותניים ומטה.

 

במחצית המאה ה- 20 , בועידת ג'נבה אשר דנה בחוקים הבינלאומיים בעתות משבר ומלחמה, תופעת האונס הוצאה מחוץ לחוק: "נשים... צריכות להיות מוגנות במיוחד מפני אונס, זנות כפויה וכל צורה אחרת של חוסר צניעות כפויה". אונס בידי חיילים הוא אקט של עינוי ואסור לחלוטין בחוקי המלחמה ובהסכמות הבינלאומיות לגבי זכויות אדם. למרות זאת, ניתן למצוא ניצול מיני כמעט בכל עימות צבאי. נשים נאנסות משום שגופן נתפס כשלל לגיטימי של מלחמה. אונס אינו תאונה או תוצאה של מלחמה. אונס בזמן מלחמה מצביע על זלזול ויחס נבזה לו "זוכות" נשים, יחס הנובע מחוסר שוויון בין המינים, חוסר שוויון המתקיים גם בעתות שלום.

 

כשחייל אונס אישה, האקט אינו רק אקט של אלימות בין גבר לאישה, אלא גם אקט של אלימות שהמדינה נושאת באחריות לו . הכישלון המתמיד והמתמשך של ממשלות ברחבי העולם לחקור ולהעניש מעשים כאלו, מאפשרים לתופעת האונס לשמש ככלי בעתות מלחמה. נשים שנאנסות משלמות את מחיר המלחמה בנזק פסיכולוגיים, ובנזקים גופניים, כגון מחלות פציעות ומוות, והן בהריון.

 

חשוב לציין כי מרבית הנשים שזכויותיהן נפגעות במהלך מלחמה, למעשה אינן נוטלות חלק פעיל בעימות. הן לעיתים מהשכבות החלשות והפגיעות של החברה - נשות איכרים, אלמנות, פליטות. אונס המתבצע על-ידי חיילים נפוץ, הן בגלל שהנשים נחשבות לאזרחיות מדרגה שניה והן בגלל שהאונס נתפס כאקט לגיטימי של המלחמה. על-ידי האונס משיגים החיילים האונסים יתרונות אסטרטגיים כדוגמת הפחדה של האויב, או החלשתו.

 

אפליה הנובעת כתוצאה מתפיסה דתית

 

ב- 28 בפברואר 1994 קתיה בנגה נורתה למוות ברחוב על-ידי איסלמים חמושים, כיון שסירבה ללבוש חיג'אב, הרעלה האיסלמית, בציבור. היא נרצחה בהיותה בת 16, בעת שחזרה לביתה מבית-הספר עם חברה שלבשה רעלה. אדם חמוש עצר אותן וסימן לחברתה של קתיה לעמוד בצד, וירה בקתיה למוות. היא נרצחה בגלל שראשה לא היה מכוסה ברעלה. קתיה סירבה להיכנע לאיומים נגדה. קתיה אינה היחידה שסירבה ללבוש רעלה באלג'יר. קבוצות איסלמיות חמושות מאיימות על נשים כי אם ינהגו שלא בדרך האיסלם - יומתו. כוחות אלו אוסרים על ילדות ללכת לבתי-ספר מעורבים.

 

בתגובה לשלטון הטרור הקיים באלג'יר, קם ארגון אנטי-איסלמי, המתנגד לכפייה הדתית, אשר נקרא "הארגון לשחרור אלג'יר", והודיע על פעולות נקם. אנשיו איימו להרוג נשים שהלכו עם רעלה וגברים מזוקנים. ב- 29 במרץ 1994, ירו חברי הארגון בשתי תלמידות עם רעלות. נראה שבאלג'יר נשים נהרגות על שהן לובשות רעלה, או על כך שאינן לובשות אותה.

 

יש להדגיש ששתי הקבוצות בחרו לפגוע דווקא בנשים.

 

סיפורה של קתיה מצביע על אפלייתן של נשים על רקע דתי. על-פי האיסלם, האישה נתפסת כנחותה מהגבר, ומכאן שיש להגביל את זכויותיה ולשמור על צניעותה. גם במדינות איסלמיות נוספות זכויות הנשים מופרות (למשל באפגניסטאן).

 

אפליה הנובעת כתוצאה מתפיסה תרבותית

 

בקהילות אפריקאיות רבות נהוג לעשות לבצע מילת נשים. למעשה יש לקרוא לפעולה זו כריתת איברים, המבוצעת לתינוקות וילדות בין גיל 7 ימים עד ל-15 שנים. מילת נשים היא ביצוע של קטיעת החלק החיצוני של איבר המין. התהליך מתבצע על-ידי אישה חסרת רקע רפואי, ללא חומרי הרדמה, או אמצעים רפואיים סבירים.

 

התהליך מבוצע במספר שיטות: הפחות מסוכנת היא ה"סוננה". היא כוללת חיתוך ראש הדגדגן. השיטה הקיצונית ביותר כוללת חיתוך של המפשעה, כולל הדגדגן, השפתיים הפנימיות והשפתיים החיצוניות. לאחר מכן הפתח הוגינאלי נתפר כולו, להוציא נקב קטן. התפירה נעשית על ידי חוט גס. באזורים כפריים רבים משתמשים בזכוכית שבורה, מכסה של קופסת שימורים או סכין חלודה לביצוע המילה. אחר-כך רגלי היולדות נקשרות עד שהפצע מגליד.

התופעה מתרחשת ב- 25 מדינות באפריקה ובאסיה, ואף על פי שאין שום דת המחייבת את ביצוע הכריתה, יש כיום כ- 90 מליון נשים, נערות וילדות אשר עברו וממשיכות לעבור אותה. הכריתה נעשית משתי סיבות עיקריות: האחת, רצון לשלוט על מיניות הנשים. השניה, אמונה שמצב זה היגייני ואסתטי יותר. תופעה זו סותרת את הצהרת זכויות האדם של האו"ם - סעיף 19 קובע כי יש להגן על הילד מפני כל סוג של אלימות גופנית או נפשית, חבלה, התעללות, הזנחה או טיפול רפואי רשלני.

 

אמינה הייתה בת 9 כאשר ביצעו בה את ברית המילה. אמה לקחה אותה בוקר אחד לבית דודה בכפר השכן. אמינה חשבה שהיא הולכת לבקר את שתי בנות-דודה. מיד כשהגיעה הבינה שמשהו אחר הולך לקרות. "ידעתי מיד כשהגעתי שמשהו רע הולך לקרות. ראיתי במטבח שקית עם מספריים וסכין מוכנים לשימוש. נכנסתי להיסטריה ורציתי לברוח, אך הם תפסו אותי." דודתה של אמינה ביצעה את הכריתה, בעזרת נשים נוספות שהחזיקו אותה.

 

  "הכאב והשוק היו בלתי נסבלים, ועד היום אני לא יכולה לחשוב על כך". אמינה דיממה כמעט עד מוות. במשך זמן רב היא סבלה מזיהומים ומטראומה נפשית. אמינה, היום בת 19 וחיה בבריטניה. ניסיון העבר רודף אותה, מלווה בתחושת תסכול שאמה ידעה, אך לא עשתה דבר כדי להגן עליה.

 

מעבר לשוק המיידי של הכריתה, יש גם נזקים גופניים ונפשיים ארוכי טווח. הדבר הנורא ביותר הוא שבנות רבות מתות כתוצאה מדימום מתמשך מיד לאחר ביצוע החתך, או מסיבוכים אחרים, כמו זיהומים ומחלות. נשים אשר נחתכו ונתפרו, יצטרכו להיחתך פעמים נוספות בעתיד. ביום הנישואין אישה שעברה את הכריתה, חייבת להיחתך בשנית על-מנת לאפשר מגע מיני. על הנאה ממגע מיני אין מה לחשוב כלל. תהליך הלידה לנשים שעברו כריתה הוא עוד יותר קשה וכואב.

 

ברוב החברות בהן נהוג לעשות את הכריתה, אין המנהג נתפס כאכזרי. למרות שהתהליך כולל קטיעה של חלק מהגוף, ללא צורך ברור, התפיסה של שבטים אלו, היא שכך יש להכין את הנשים לקראת קבלתן לחברה ולנישואין. גברים ונשים רבים רואים בפעולה זו הכרח על-מנת להגביל את מיניות האישה.

 

הסוגייה של קטיעת איברים קשורה, לדעת אמנסטי אינטרנשיונל, להפרת זכויות אדם ואינה מהווה שאלה תרבותית של טקס מעבר מילדה לאישה (כמו שרבים מנסים לטעון). המאבק לשינוי נעשה על-ידי נשים אפריקאיות, העוסקות בהדרכת בנות ואמהות, נותנות מידע כללי על הסיכונים, מידע דתי - לגבי העובדה שדת האיסלם לא דורשת את הכריתה, ומידע רפואי - לגבי הסכנה הרפואית. ניסיון זה של הנשים לחדור לכפרים ולנסות לשכנע את הנשים המקומיות לא לשתף פעולה עם ברית המילה לילדות, מתקדם לאט מאד.

 

סין, לעומת זאת, הצליחה לבטל תפיסה תרבותית שרווחה בה מאות בשנים, והייתה כרוכה בפגיעה פיזית קשה בנשים: הקידום בכל המשרות הציבוריות היה כרוך במבחנים קשים שדרשו לימוד של שנים רבות. השקעה בלימודים גרמה לגברים סינים להראות נשיים ועדינים יותר. בעקבות זה נוצר הצורך שהאישה הסינית תהיה נשית ועדינה עוד יותר מהגברים המלומדים. הפתרון שהוחלט עליו בסין היה לקשור את כפות רגליה של האישה. קשירת הרגליים הייתה כרוכה בקיפול כף הרגל לשניים, שבירתה וקשירתה. העצם לא הייתה מתאחה, ולא יכלה לגדול. כל הגוף של הילדות הצעירות התעוות והן לא יכלו ללכת מרחקים ארוכים. תופעה זו הייתה מקובלת בקרב המעמדות הבינוניים והגבוהים, בהם מקומה של האישה היה רק בתחום הבית. דווקא נשים עניות לא סבלו מתופעה זו, כיון שנאלצו לעבוד לפרנסתן (הגברים לא יכלו להרשות לעצמם שהנשים לא יצאו לעבוד). תופעה זו הוצאה מחוץ לחוק בתחילת המאה ה- 20.

 

עם זאת, סין עדיין פועלת באופן משפיל ומפלה כלפי נשים. מאז 1979 מנסה השלטון בסין להגביל את הילודה אשר מכבידה על היכולת לפתח את סין ולהביא לשיפור בתנאי המחיה. הבעיה הדמוגרפית אמנם מאיימת על סין, אך הפתרון אינו הפרת זכויות אדם כמו הכרחה לבצע הפלות, מאסר של נשים הרות, הרג תינוקות וכו'. מדיניות זו ייחודית לסין. עקרונות המדיניות:

 

· השלטונות שולטים בגיל הנישואין, בתזמון הלידות ובמספרן.

 

· אישה צריכה לקבל אישור מהשלטונות להיכנס להריון.

 

· לזוגות עירוניים מותר ללדת רק ילד אחד, אלא אם כן הוא נכה.

 

· לזוגות כפריים מותר ללדת שני ילדים, רק אם הבכורה היא נקבה.

 

· נשים לא נשואות או מהגרות שנכנסו להריון, מחויבות בהפלה.

 

· זוגות שעוברים על התקנות, צפויים לקנסות ולהריסת בתים. (לעובדי מדינה מוותרים על התקנות).

 

· נשים שלא עושות הפלה מוטרדות, מקבלות איומים, נעצרות לכמה ימים, נלקחות מביתן באמצע הלילה על ידי נציגי המשרד לתכנון משפחה, עוברות הפלות כפויות, ולאחר מכן עוברות עיקור.

 

דוגמא להפרת זכויות אדם של נשים בסין: 8 שנים בעוון כתיבת שיר מחאה. במאי 1992 קבוצת נזירות ממנזר טולונג ניין נאסרו בלה סה, הבירה של המחוז האוטונומי של טיבט, בעוון השתתפות בהפגנות הפרו דמוקרטיות, ולמען מתן עצמאות לטיבט הנשלטת ע"י סין. ביניהן הייתה נגוואן צ'וקיי, נזירה בת 25. היא נדונה ל- 5 שנות מאסר ונשלחה לבית כלא בשם דראפצ'י. מאז, גזר דינה הוגדל ב8- שנים. היא הייתה בין 14 הנזירות שנשפטו שנית ב- 1993, כאשר היא עדיין מרצה את עונשה. היא תשתחרר רק ב- 2005. הסיבה להארכת מאסרן הייתה הלחנת והקלטת שירים לעצמאות טיבט.

 

השירים הוקלטו על גבי רשם קול שהוברח לתוך הכלא. הקלטת הופצה אחר כך בסודיות בטיבט. בקלטת 14 הנזירות מכריזות את שמן ומקדישות את השירים לחבריהן ולתומכיהן מחוץ לכלא, העושים הכל למען הכלואים. "לעולם לא נשכח אתכם, מכים אותנו ומתעללים בנו ואנו מקבלות יחס ברוטאלי, אולם זה לעולם לא ישנה את עקשנותנו הטיבטיאנית" שרות הנזירות. השלטונות התייחסו להפצת הקלטת כ"הפצת חומר תעמולה אנטי מהפכני", עבירה שגוררת אחריה עונש של 5 שנות מאסר, אולם ניתן להטיל עונש חמור יותר אם העבריין הוא ממנהיגי הקבוצה. מספר הנשים מקרב האסירים הפוליטיים בטיבט נאמד בכשליש. מספר הנשים האסירות הפוליטיות הושלש בעשר השנים האחרונות. בשנת 1994 היו בכלא דרפצ'י 68 אסירות לעומת 23 אסירות בשנת 1991. כולן, מלבד שתיים, הנן נזירות שנאסרו במהלך פעילות בקנה מידה קטן בהפגנות למען עצמאות טיבט. נזירות טיבטיות בכלא דרפצ'י, כולן, פרט לשתיים, מרצות עונש בעוון הצטרפות להפגנות למען דמוקרטיה בטיבט.

 

אפליה הנובעת מהמאבק לשוויון בין המינים

 

 

עד הועידה הבינלאומית הראשונה בנושא נשים (שהתקיימה במקסיקו ב- 1976 ) לא בוצעו מחקרים ולא היו נתונים סטטיסטים אשר יכלו להצביע על הפערים הגדולים בין נשים לגברים בעולם. בעקבות שלושת הועידות הבינלאומיות הראשונות, הוקם גוף שתפקידו היה לחקור את ההבדלים, על-מנת לעמוד על עומקה של הבעיה. הנתונים הסטטיסטים הבאים מצביעים על פערים גדולים בתחומים רבים של החיים.

 

עוני:

 

· כמעט מחצית מהמשפחות העניות בארה"ב הן משפחות חד הוריות, אשר משכורתן הממוצעת קטנה ב- 23% מקו העוני.

· נשים מהוות 60% מעניי העולם. (ומהוות 70% מהאנשים החיים בעוני מוחלט).

· מספר האלמנות בעולם גדול ממספר האלמנים בעולם פי 4. חלק גדול מאלמנות אלו הן חולות, מבוגרות וחיות בעוני.

 

השכלה:

· נשים אינן רוכשות השכלה באופן זהה לגברים; עיקר האפליה מתבטאת בתחומי מדע וטכנולוגיה.

· בפקיסטאן בשנות ה- 90', 72% מבתי-הספר התיכוניים המקצועיים סגורים בפני נשים.

· נשים מהוות 3\2 מאוכלוסייה של למעלה ממיליון מבוגרים חסרי השכלה, אשר אין להם גישה להשכלה בסיסית רובם גרים באזורי הספר.

· 3\2 מאוכלוסיית הנשים הבוגרות בדרום אסיה הן חסרות השכלה.

· 3\2 מתוך כ- 900 מליון אנשים חסרי השכלה באפריקה ובאסיה, הם נשים.

· ברומניה, אחוז הנשים חסרות ההשכלה הוא 35%, אחוז הגבוה פי שניים מאחוז הגברים הלא משכילים.

· עד גיל 18, נשים זוכות להשכלה ממוצעת הקטנה מזו של הגברים ב- 4.4 שנים.

 

בריאות:

· מדי שנה, חצי מליון נשים מתות כתוצאה מסיבוכים של הריון ו- 100,000 נשים מתות מהפלות.

· נשים הן 40% מאוכלוסיית נשאי האידס.

· באלבניה, אחוז התמותה של תינוקות הוא הגבוה ביותר באירופה (57 מתוך כל 100,000).

· הפוריות של נשים בסאב-סהרן, באפריקה, הוא הגבוה ביותר בעולם. ממוצע של 6 ילדים לכל אישה.

 

אלימות:

 

 

 

תופעת האלימות נגד נשים היא תופעה בין-לאומית החוצה תרבויות, גבולות גיאוגרפיים, דתות וגבולות אתניים.

 

· בארצות-הברית, כל 18  דקות אישה מוכה, וכל 6  דקות מתבצע אונס; יותר נשים נפגעות מאלימות מאשר מתאונות דרכים.

 

· כ- 3.5 מליון נשים מותקפות מדי שנה  ברחבי העולם.

 

· אחת מכל 6  נשים הן קורבנות של אונס במדינות מתועשות.

 

· בצרפת, 95 % מקורבנות האלימות הן נשים. 51 % מהן הן נשים המוכות על-ידי בעליהן.

 

· יותר ממחצית  מעשי הרצח של נשים בבנגלדש, ברזיל, קניה, פפואה גינאה ותאילנד בוצעו על-ידי ההורים.

 

· בברזיל, מקובל כי לבעלים יש זכות לשמור על כבודם; זכות זו יכולה להתבטא בהכאת הנשים, או אפילו בהריגתן.

 

· במקרי אונס בפקיסטאן, נדרשת עדות של 4  נשים דתיות אשר היו עדות לחדירה מלאה בזמן האונס. אם אין עדות ואישור לאונס, הצהרתה של הנאנסת עלולה לשמש כהודאה לקיום יחסי-מין לא חוקיים, והעונש על כך הוא מוות .

 

סביבה והתפתחות:

· נשים אחראיות למחצית מייצור האוכל במדינות מתפתחות.

· בחלק מהמדינות האפריקאיות, נשים נדרשות לצעוד יותר מ- 10 ק"מ, על מנת להשיג מים ומזון.

 

ילדות :

· ילדות מהוות רוב מתוך כ- 130 מיליון ילדים שאין להם גישה לרכישת השכלה.

· שליש מהנשים ברחבי בעולם מדווחות על ניצול מיני במהלך ילדותן או בגרותן.

· כמיליון ילדים נאלצים לעסוק מדי שנה בזנות, רובם ילדות.

· באיטליה ילד העוסק בזנות נחשב מבחינה משפטית למבצע הפשע (ולא הלקוח המבוגר).

· בדרום אסיה 41% מהילדות בנות 15-19 כבר נשואות.

 

נשים הנפגעות כתוצאה מהמאבק למען זכויות אדם

 

נשים רבות ברחבי העולם שילמו מחיר כבד כיון שנלחמו על זכויותיהן. במדינות בהן ממשלות יכולות להרוג או לפגוע במתנגדים לשלטון, חשוב שאזרחים ילחמו על זכויות האזרח. מבלי התארגנויות למען שמירה על זכויות אזרח, הטרגדיות האנושיות עלולות להמשך. במדינות כאלו נשים הקריבו את עצמן למען המאבק לזכויות אזרח. המאבק של נשים אלו נבע מההבנה שאילו לא ילחמו, שום משפחה, כולל משפחתן, לא תהיה בטוחה.

 

· ז'סטין מסיקה ביהמבה היא רכזת ארגון למען זכויות נשים ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו הפועל רבות לקידום מעמדן וזכויותיהן של נשים בקונגו. נשים רבות שנאנסו במלחמה מגיעות אל הארגון שלה, אשר עוזר להן לקבל טיפול בריאותי והגנה משפטית. על אף שארגונה של ז'סטין פועל לקידום מעמד האישה - או אולי דווקא משום כך - ז'סטין ובני משפחתה סובלים מהטרדות ואיומים רבים מצד הממשל . ב-18 בספטמבר 2007 פרצו שישה חיילים לביתה של ז'סטין. החיילים קשרו את ששת ילדיה וחקרו אותם אודות מקום המצאה של אמם, תחת איומי אקדח. לאחר שהילדים ענו כי אמם יצאה מהבית ותשוב מאוחר יותר, החיילים ערכו בבית חיפוש בתקווה לאתר במקום מסמכים. אחד החיילים הכה את בתה בת ה-24 של ז'סטין וגרם לה לחבלות בפנים, ולאחר מכן ניסה גם לאנוס את בתה בת ה-21 של ז'סטין, והשחית את איבר מינה בסכין . בעוד החיילים נמצאים בביתה, שבה ז'סטין הביתה וטלפנה מיד למשטרה. לאחר המקרה ניהלה המשטרה הצבאית חיפוש בשכונה שבמהלכו זיהו ז'סטין וילדיה את התוקפים. עם זאת, המשטרה הצבאית סירבה לעצור את התוקפים משום שלטענתם, לא היו ראיות נגדם . ב-27 בספטמבר 2007 הגישה ז'סטין כתב אישום נגד החיילים התוקפים. בחודשים שלאחר מכן, הבטיחו גורמים בכירים בצבא כי האשמים יובאו למשפט. אך נכון להיום, החיילים לא נעצרו ומעולם לא הועמדו לדין. הם עדיין מסתובבים חופשיים בקרבת מגוריה של ז'סטין וממשיכים לאיים עליה ועל משפחתה.

 

· ארין קסקין, עו"ד ופעילה למען זכויות אדם בטורקיה, עומדת לפני עונש מאסר משום שפרסמה בעיתון מאמר שהממשלה לא "אהבה": כותרת המאמר הייתה "חובו של העולם לעם הכורדי", והוא מתאר את ההיסטוריה של הקונפליקט הכורדי. בשנת 1994 הואשמה ארין קסקין ב"תעמולה בדלנית" ונשפטה לשנתיים נאסר. בשל ערעור על פסק הדין, כרגע היא חופשייה, אך איום המאסר קיים. במקביל, מקבלת ארין קסקין איומי מוות. למעשה, היא הגנה על בני המיעוט הכורדי החברים במפלגת העובדים הכורדית, שנמצאת בעימות עם הממשלה הטורקית. בעיני השוטרים פעילות כזו היא מספקת לעצור את קסקין. קסקין מסרבת לוותר. היא ממשיכה בעבודתה כעורכת דין וממשיכה להלחם למען זכויות אזרח.

 

ז'סטין וארין הן דוגמאות לנשים רבות ברחבי העולם אשר נאבקו על זכויות אדם ואזרח, על אף המחיר הכבד שהדבר יוצר. חשוב לציין שנשים אלו לא עודדו ולא השתתפו במעשים אלימים. כל אחת מנשים אלו הייתה קורבן של צורה זו או אחרת של אלימות. מרביתן לא שימשו מטרה בגלל היותן נשים, אלא משום שפעולתן להשגת זכויות נתפשה כאיום בידי השלטונות. לכל הנשים האלו מכנה משותף - הן רצו לשפר את החברות בהן הן חיות.

 

באמנסטי ישראל פועלת רשת נשים למען נשים - רשת לקידום זכויות נשים בעולם כולו - רוצה להצטרף? לחץ על הקישור