(באנגלית:Slums )
משכנות העוני הינו אחד מהנושאים העיקריים שקמפייןDemand Dignity מתמקד מהם ברמה הבינלאומית.הקמפיין של הסניף הישראלי, על זכויות דיור בחברה הפלסטינית בישראל, הוא בעצם מיקוד מקומי של זכויות הדיור ומשכנות העוני. |
יותר מ-200,000 קהילות ברחבי העולם יכולות להיחשב כמשכנות עוני. והן מהוות בית ליותר ממיליארד אנשים ברחבי העולם. שכונות אלו נבדלות זו מזו בקווי תרבות שונים אך יש ביניהם קווי דמיון ברורים- צפיפות ודוחק, דיור וסניטציה ברמה לא הולמת, מחסור בתשתיות מים וחשמל ואחוז גבוה של אלימות ופשיעה. הרבה מקהילות אלו נחשבות ל"בלתי מוכרות" או "בלתי חוקיות".
כמות משכנות העוני והדיירים בהם גדלה בקצב חסר תקנה. יש סיבות רבות לכך- חוסר השקעה ממשלתית באזורים כפריים, קונפליקטים חמושים אשר מבריחים את התושבים, אסונות טבע, שינויי אקלים, חוסר יכולת לרכוש אדמות, פינויים כפויים ואף חוסר יכולת לשמור ולחיות באדמה כלשהי עקב מעורבות תאגידים עסקיים שאינם מאפשרים זאת.
יש הערכות הקובעות שעד שנת 2030 יותר מ-2 מיליארד איש יחיו במשכנות העוני. בגלל מחירי הנדל"ן, אנשים המהגרים מהכפר לעיר נותרים ללא אפשרויות אחרות.
אנשים החיים במשכנות עוני סובלים באופן קבוע במחסור במשאבים ובשירותים חברתיים. לא רק שנמנעת מהם זכותם לדיור נאות, הם גם מודרים משירותים בסיסיים שהמדינה אמורה לספק- כמו מים נקיים, שירותי בריאות וחינוך. הם חווים חוסר בטחון עקב האיום התמידי של גילויי אלימות מצד המשטרה או כנופיות אלימות, ומחוסר הביטחון שיפנו אותם בכוח מבלי הזהרה.
תושבי השכונות חשופים לאיומים הן של המשטרה והן של כנופיות. שכונות רבות נשלטות על ידי כנופיות ותושביהן נאצלים לשלם "דמי שכירות", וכשתושבי השכונות מנסים להגיש תלונות לרשויות, הם נתקלים לרוב באטימות, דחייה ולעתים אף בשיתוף פעולה של המשטרה והכנופיות.
גישה לשירותי משפט, ומכך גם לצדק, נמנעים מהם באופן שיטתי עקב אפליה ובגלל שכל הקהילה נחשבת כפושעת. מקבלי ההחלטות לא נותנים להם לקחת חלק בדיונים ובקבלת ההחלטות הנוגעות לחייהם, ובהתאמה אין הם מיודעים מפני פינויי בתיהם ותוכניות הרשויות לגבי השטח וכן מרבים מהם נשללת הזכות להצבעה בבחירות או שפשוט אין ביכולתם לפתח מודעות-פוליטית ודמוקרטית.
בני הרומה (הצוענים) באיטליה לא זכאים לגישה לשירותי בריאות ורווחה ממשלתיים בגלל שמחנות המגורים שלהם לא "מאושרים" ע"י הממשלה. מחנות שלמים נהרסו ותושבים רבים פונו בכוח, עקב סטריאוטיפים שליליים ואפליה. בסלובקיה, מחנות המגורים של בני הרומה לא מכילים שירותים ציבוריים כמו מרכזים רפואיים, בתי חולים, ספריות ובתי ספר. מידור דיירי המחנות האלו משאר הקהילה מעצים את מעגל העוני.
נשים חשופות לאלימות ואלימות מינית במשכנות העוני. נשים בברזיל סיפרו לאמנסטי כי הן נתקלות בקשיים רבים בניסיון לדווח על כך לרשויות. באזורים שבהן אין סניטציה או ביוב, נשים נאלצות ללכת מרחקים רבים או לחכות עד החשכה למען הפרטיות שבשימוש בשירותים, דבר ההופך אותם לפגיעות יותר להטרדות.
פינויים כפויים היא תופעה נפוצה למדי, המשפיעה על חייהם של דיירים במשכנות עוני ברחבי העולם. לדוגמא, ההערכות גורסות כי במהלך חמש השנים האחרונות (2005-2010), מעל שני מיליון אנשים פונו מבתיהם בכוח בחלקים שונים של ניגריה.
ככלל, הפינויים מכוונים בעיקר נגד אנשים עניים החיים במשך שנים ללא מים וגישה לבריאות ולחינוך.
הרשויות לא מציעות למפונים אלטרנטיבות לדיור ולרוב הם לא מיודעים מראש על הפינוי הצפוי.
רבים מן המפונים מוצאים את עצמם מחוסרי בית לחלוטין ומחפשים מחסה בבתי ספר ומבנים ציבוריים.
סיבות הפינויים משתנות- לעתים מדובר בשכונות עוני בלתי-חוקיות בהן לדיירים אין אף אסמכתא רשמית לבעלותם על השטח ועל כן, המדינה יכולה לפנותם בכל עת, בערים גדולות מחירי הקרקעות עולים במהירות ולכן, הימצאותן של שכונות עוני לא משתלמות למדינה ואותן קרקעות נמכרות לאנשי עסקים ומפעלים ולעתים האנשים נאלצים להתפנות מביתם עקב מצב-מלחמה וסיכון בו הם נתונים במקום מגוריהם.
"בבוקר בו הבולדוזרים הגיעו אני ואחותי היינו בשוק. כשחזרנו הייתה אש בכל מקום. שום דבר לא נשאר מהבית. כל מה שהיה ברשותי היה הבגדים שלגופי. שום דבר לא נותר לי. ראיתי את החזירים, הפרות והתרנגולות שלנו נשרפים למוות..." סיפרה נערה ניגרית שקהילתה פונתה בכוח מאדמתם.
פעמים רבות בעלי התפקידים שמבצעים את הפינוי משתמשים בכוח ואלימות רבה על מנת לפנות את התושבים: שימוש בגז-מדמיע, הכאת מי שמוחים על הפינוי וכו'. הסובלים העיקריים מן האלימות הכרוכה
בפינויים הם נשים,ילדים וקשישים, זאת משום שרוב הפינויים נערכים בזמן היום כאשר הגברים בעבודה.
